מאגר סיפורי מורשת

הוריה של סבתי משה ופרידה אינדיק, עברו את השואה כאשר נשארו חסרי כל משפחה ורכוש, הוריהם אחיהם ואחיותיהם נכחדו בשואה. הוריה של סבתי התחילו את חייהם לאחר השואה חסרי כל משפחה וחסרי כל כלכלי. הם נפגשו בכפר של גויים קומלאושה – במדינת רומניה, ששם היו מעט יהודים וחיי קהילה יהודית קטנה ששמרה על יהדותם, התחתנו ובנו את משפחתם.

סבא משה היה במחנה עבודה וסבתא פרידה עם אחותה שרדו יחד את השואה, עברו ניסי ניסים. אחד מהסיפורים שמרבים לספר:

הם עלו יחד לרכבת עם יהודים נוספים וברגע שראו חיילים גרמנים, אחד מעובדי הרכבת היה רחמן עליהם והכניס אותם לשירותי הרכבת ואמר לחיילים הגרמנים שהשירותים מקולקלים וכך הן שרדו והגיעו למקום שממנו ברחו והמשיכו בדרכם עד שהגיעו לכפר.

למרות שלא היה להן מה לאכול סבתא רבתא לא הסכימה לאכול אוכל לא כשר למרות שהוצע לה מספר פעמים, היא הסתפקה בלחם ולא הסכימה לאכול חזיר. היא מצאה צנצנת דבש ושמרה על זה במשך הרבה זמן היא רצתה לתת לאמא שלה שתתחזק כשתגיע אליה אך לצערה הרב לא מצאה אותה בין החיים וכל שאר המשפחה הוצאה להורג. לאחר השואה כל אחד מהם חזר לחפש את משפחתו בהונגריה, כשהבינו שכולם נכחדו בשואה החליטו להמשיך הלאה והגיעו לכפר קומלאושה – סאטו מארה – במדינת רומניה שם נפגשו והחליטו להתחתן.

החיים היהודיים ברומניה

סבא  רבא וסבתא רבתאה שמרו על יהדות וכשרות בזמן השואה ולכן היה להם מאוד חשוב שעניין זה ישמר לדורי דורות. החיים ברומניה היו בצל המשטר הרומני – קומוניסטי. בקהילה שלנו היה רב קהילה שדאג להעביר שיעורים בבית הכנסת, שמר על שחיטה בכשרות, מנהגי חגים וחיים דתיים קהילתיים. חיי קהילה בתוך כפר של גויים ולמרות הכל נשמרו לא להתבולל והכל מתוך חיים יהודיים כשרים.

סבא רבא  מוישה אינדיק היה חייט בכפר והכין עם אחיו מעילים חמים, סבתא רבתא פרידה הייתה עקרת בית, היה להם בית גדול הם שאבו את המים מבאר בחצר ביתם.

בשנת 1949 נולדה סבתא אוה-ציפורה, כולם כינו אותה בשם "פויירה". סבתי שנייה בין שני אחיה. השפה שדוברה בבית הייתה אידיש. בגנים ובבית הספר השפה המדוברת הייתה רומנית. חברותיה הגויות של סבתי כיבדו את מוצאה היהודי, בימי שבתות ובמועדי חגים לא הגיעו היהודים לבית הספר, הנהלת בית הספר כיבדה את מנהגי היהדות. משפחתה של סבתי הייתה מחוברת לקהילת סאטמר. הם חיו על פי מנהגי סאטמר, קהילה גדולה שהתקבצה לאחר השואה והלכו אחר הרב של סאטמר.

שבתות וחגים

סבתתי מספרת על החגים: את חג הסוכות חגגנו עם סוכה בחצר ביתנו, היינו יושבים כל ימות החג בסוכה, שכננו הגויים התייחסו בכבוד. דפנות הסוכה היו עשויות מענפי תירס.

חג הפסח – ניקינו את הבית וצבענו את הבית, והכשרנו את הבית לכבוד החג. היה שוחט מיוחד שהיה עובר מבית לבית ושוחט את העופות , בשרים דגים ומצות היינו מקבלים מקהילת סאטמר שאליה השתייכנו. בכל שבת היינו הולכים לבית הכנסת עם ההורים. חיי הקהילה היהודית היו מאוד מגובשים ונתנו כח רב ליהדותנו בעזרה אחד לשני בכל דבר ועניין.

המשטר הקומוניסטי ברומניה ועלייה לארץ ישראל!!!!

המשטר היה מאוד קשה וקפדני, היו חוקים נוקשים ובשנות ה-60 התחילו איומים קשים וחקירות קשות כנגד היהודים על כספים, חשדו שהיהודים מחביאים דברי זהב וכספים. התנכלו ליהודים בחקירות קשות ביותר. חקירות כאלה עבר הדוד של סבתא, שעבר עינויים קשים במשך כמה ימים עד ששוחרר והגיע הביתה. בעקבות המשטר הנוקשה יהודים רבים רצו לעלות לארץ ישראל. על מנת לעלות לארץ ישראל היה צריך להירשם במשרד ממשלתי שהמשפחה מבקשת לעבור לצרפת, להגיש מסמכים. מספר חודשים המשפחה חיכתה על מנת לקבל אשרת יציאה מרומניה וברגע שהגיעה אשרת יציאה, בשנת 1964, סבתי הייתה בת 15, ניפרדו כל המשפחה כולל הדודים מכל אנשי הכפר שהיו מאוד קשורים עימם ביחסי ידידות ושכנות, הפרידה הייתה קשה ביותר.

כל נוסע יכל לצאת עם מטען של 40 ק"ג . סבא רבא מאוד דאג על המעבר למדינה אחרת ועל כן הצליח למכור את הבית עם כל התכולה ולהבריח את הכסף במזוודה עם דפנות כפולות.

היציאה מרומניה – יצאנו בשעות הבוקר לתחנת הרכבת לכיוון ווינה ושם פגשנו את נציגי הסוכנות היהודית, הם דאגו לנו שנגיע לארץ ישראל ולא לארה"ב על ידי אשרות נסיעה מיוחדות לאיטליה ומשם באנייה לחיפה.

הגענו לירושלים – קיבלנו דירה מהסוכנות ונשארנו בירושלים. הגעתי לישראל בגיל 15 – אני ואחותי הגדולה למדנו בבית ספר תיכון בירושלים. בהתחלה למדנו עברית באולפן. הקליטה בארץ הייתה מבורכת וטובה. סבא רבא משה המשיך לעבוד כחייט באיזור סנהדרייה וסבתא רבתא פרידה עבדה כטבחית במלון מוריה בירושלים. כל שאר בני הקהילה הגיעו לארץ ישראל אך התפצלו בארץ למקומות שונים.

סבא רבא וסבתא רבתא

בית הכנסת בסאטומארה רומניה השייך לקהילת סאטמר עדיין קיים ובאחד הביקורים שלנו באזור בית הכנסת, גוי מקומי שראה אותנו ברחוב והכיר את סבא רבא משה נתן לו כלים מיוחדים וקטנים שכנראה שימשו למישהו מהקהילה שלנו בזמן השואה. הכלים היו קבורים באדמה. אנחנו קיבלנו אותם ומסרנו אותם למוזיאון "יד ושם". הם נמצאים שם בתצוגה של כלי עבודה יחודיים בגודלם.

סבתא אוה-ציפורה התחתנה בגיל 19 בירושלים. ההצלחה שלנו כמשפחה ששרדה את השואה  היא בעובדה שהקמנו משפחות גדולות עם אורך חיים דתי כפי שציוו אותנו סבא רבא וסבתא רבתא אינדיק. מספר פעמים חזרנו וביקרנו ברומניה ובכפר הולדתם, אך ליבנו היה מאוד חזק שלמרות הדרך הקשה מהשואה עד היום שהגענו לארץ ישראל היה שווה ערך עצום "משואה לתקומה".

סבתא רבתא פרידה ז"ל ניפטרה בר"ח אייר שנת 1997 בגיל 76, סבא רבא משה  ז"ל ניפטר שנה אחריה בשנת 1998 ל' באייר בגיל 80.

הזוית האישית

משה יהודה: שמי משה יהודה נולדתי לאחר מספר שנים שסבא רבא משה נפטר. השנה בעזרת ד ' אני חוגג בר מצוה, היה לי חשוב לדעת ולשמוע פרטים על סבא רבא משה שאני קרוי בשמו.

סבא רבה משה היה איש חסד, ענו , נדבן, אדם עם לב טוב והיה מאוד עוזר ליהודים בכל דבר וענין, היה שמח בחלקו למרות שעבר את השואה ואיבד את הוריו ואחיו. הוא שמר על כשרות וערכים דתיים והיה עם נחישות רבה להגיע לארץ ישראל עם אשתו וילדיו ולהמשיך את המורשת היהודית החרדית למשפחתו לדורי דורות – שלושה ילדים ונכדים רבים ונינים. אני גאה ושמח שזו מורשת משפחתי.