מאגר סיפורי מורשת

בית ההורים

שמי עליזה, נולדתי בעיר ריסאני במחוז תפילאלת במרוקו. על פי סבתא שלי מקור שמי הוא בחלום שחלמה אימא שלה: היא סיפרה לי פעם שאימא שלה חלמה עלי ואמרה לה לקרוא לי בשם עיישה, בעברית השם הוא עליזה.

היינו משפחה דתית ששמרה על המסורת, חגים ושבתות. בשבת ובחגים הייתה אוירה אחרת כאשר כל המשפחה המורחבת הייתה ביחד, וגם בכלל בשכונה שלנו, כאשר השכנים שלנו היו משפחת אבוחצירא (הבאבא סאלי), ותמיד היו מבקרים שבאים לקבל ברכות מכל העולם. הבית שלנו במרוקו היה בית בן ארבע קומות, כאשר שלושת הקומות הראשונות שימשו למגורים והקומה הרביעית שימשה בעיקר לאחסון מזון. לדוגמא, אחסון מזון הבשר, כשלא היה מקרר: היו תולים את הבשר הטרי עם מלח שהיה מחזיק לכמה ימים ולאחר מכן משתמשים בו לבישול. בחצר הבית הייתה פרנה, זה דומה לטאבון, אשר שימש לבישול ולאפייה. ליד הבית הייתה באר, אשר ממנה שאבו מים לצורך כביסה, השקיה, והאכלת הבהמות. גרתי בשכונה יהודית הנקראת "מלאח" (הרובע היהודי), ששם כל השכנים היו נמצאים יחד, אם זה בארוחות משותפות או אחר הצהרים. שיחקנו ביחד עם ילדי השכונה בחצר ליד הבית, לא היה ים בקרבת העיר שלנו, אלא במרחק של שעה נסיעה. היה מקווה ובית כנסת בשכונה, כך שזה שימש אותנו מרבית הזמן.

לאימא שלי קראו פרחה ולאבא שלי קראו יוסף. שמות אחיי: מאיר (ז"ל), רוחמה (ז"ל), יחיאל (ז"ל), יעקב, אליהו ושלמה. אבי היה מסגר, במרוקאית זה "ח'אדד", במרוקו הייתה לו מסגרייה ובה הוא היה מתקן ועוסק בברזל. אימא שלי הייתה עקרת בית, היא הייתה תמיד מבשלת ודואגת לגידול הילדים. אבא שלי היה איש של חסד, תמיד הוא היה עוזר לאנשים בהכל, היה עוזב את מקום עבודתו וישר הולך לעזרת האחר. במיוחד במרוקו, היהודים היו צריכים לדאוג לעצמם בכל הדברים, כך שהוא תמיד נרתם. אימא שלי גם הייתה עוזרת לכל הנשים שהיו זקוקות לעזרה עם הילדים וגם בבישול. אבא שלי היה תמיד חובש כובע "בירי" (כמו כובע צרפתי), ואימא שלי הייתה לובשת רק שמלות עם שרוולים ארוכים וכיסוי ראש. רוב האחים שרדו במרוקו, חוץ מתינוק אחד אשר נפטר ולא שרד אל הלידה אחרי כמה ימים. כך עלינו עם כל המשפחה לישראל בשנת 1963, עם השנים כל אחד הקים את משפחתו, אבל האחים שנפטרו מתו מזקנה.

המאכלים המסורתיים שלנו היו קוסקוס, בשר ועופות טריים, אורז וכמובן סלטים כמו סלק (ברבא), סלט גזר (חיז'ו), מטבוחה ועוד. בשבת היה נהוג לאכול חמין ורגל של פרה. מקומות המפגש שלנו היו בעיקר בבית הכנסת ומי שהיה חוגג שמחה כמו חתונה או ברית, אז כולם היו מגיעים. היה שוק מקומי, ששם קנינו מצרכים בסיסיים, כמו שמן, אורז, שעועית, קמח והיה גם יום בשבוע שהיו שוחטים, בדרך כלל בימי שלישי.

זיכרונות ילדות

החברה הכי טובה שלי הייתה רוחמה, שגם הפכה לגיסתי לאחר שהתחתנה עם אחי מאיר ז"ל. כולם גרו קרוב אחד לשני ברובע היהודי, היינו משחקים בתופסת, מחבואים או במשחקי חמש אבנים. בשעות הפנאי שלי הייתי בעיקר סורגת עם אמי. שם בית הספר בו למדתי, היה "אליאנס", Alliance Israélite Universelle ולמדנו בעיקר צרפתית ועברית או תורה. למדתי בערך עד כיתה ו' כי עזרתי לאימא שלי בבית עם כל המטלות. המורים היו מקפידים מבחינת משמעת ועונשים, והיו משאירים בבית את הילדים (מי שהיה מפריע או לא רוצה ללמוד). היינו מכבדים מאוד את המורים כמו שאני כיבדתי את הוריי, לא התחצפתי אליהם ועשיתי כל מה שהם אמרו לי.

היה לנו חדר אוכל בבית הספר, ושם אכלנו ארוחה חמה בכל יום. המאכל שהכי אהבתי לאכול בתור ילדה זה קוסקוס והמאכל המתוק שאהבתי זה שבקייה ומופלטה. הייתה לנו תלבושת אחידה, כל יום היינו באים לבושים בחולצה בצבע תכלת, טיולים לא היו לנו – לא יצאנו מחוץ לעיר, ומסיבות היו רק בחגים, כמו חנוכה או פורים.

זכרונות משנות העשרים

המוסיקה העיקרית ששמענו הייתה בעיקר מקומית, אותנטית (מרוקאית), כאשר היו חינות וחתונות. היינו רוקדים ריקודים עממיים ביחד בעיקר באירועים. במרוקו לא היו כל כך דיסקים וקלטות, בעיקר היו שומעים את הזמרים המקומיים, לא היינו מאזינים לטייפ. האופנה במרוקו הייתה בעיקר גלביה ושמלות לנשים, לגברים היו נעלי עור בגלל מזג האויר הקר ובידור באופן כללי לא היה חלק משמעותי מהחיים שלנו. אמצעי התקשורת העיקריים שהיו לנו, היו מכתבים בדואר, שם הודענו על נסיעה לקרובים וכדומה.

מוסיקה – שרים שסבתא אוהבת: 

אהבה ומשפחה

הקשר בעבר בין בני הזוג היה נוצר כתוצאה משידוכים, בחוץ לארץ היה חשש גדול שהגויים יתחתנו עם הנשים ולכן חיתנו אותנו בגיל צעיר. בנוסף היו מכירים באמצעות האירועים המשפחתיים או חגיגות המימונה, כאשר היו עוברים מבית לבית. היחס תמיד היה חם, כל הזמן היו מטפלים ומבשלים לנו, בעיקר אמי הייתה איתי רוב הזמן כי סבא היה יוצא לעבוד.

הקשר ביני לבין סבא, בעלי, היה באמצעות שידוך. שידכו ביננו כשהיינו צעירים בני 14, נולדו לנו תשעה ילדים, תינוקת אחת נפטרה כשהייתה בת כמה חודשים. יש לי 29 נכדים, 14 נינים ועוד שניים בעזרת השם בדרך. כל הנינים ילדים קטנים והרוב תינוקות, כולם גרים בארץ בערים שונות.

עלייה, תקומה והתיישבות

עליתי לארץ בשנת 1963 עם משפחתי, כשהמטרה היא להגיע לארץ ישראל, הארץ של היהודים. אני זוכרת שעזבו את הכל (הבית והחפצים), וביחד עם שני תינוקות קטנים, לקחנו את הדברים שהכי חשובים לנו, שטנו באונייה עד לגיברלטר ומשם טסנו לישראל.

הגענו למעברה בקריית שמונה למשך יומיים ולאחר מכן באנו לעיר נצרת עילית (נוף הגליל), למרות שנורא רציתי להיות ליד ההורים שלי בחיפה. כאן היו לנו מורות חיילות שלימדו אותנו את השפה העברית. בהתחלה זה היה קשה לנו מאוד בגלל השפה וגם הגענו לארץ כמעט בלי כלום, אבל בגלל החינוך שקיבלנו מהבית והרצון שלנו לבוא לישראל, עבדנו בכל עבודה שהייתה. בהתחלה קיבלנו שתי דירות ולאחר מכן כבר קנינו בית, בעלי עבד בעבודות בניין, אחר כך במפעל תע"ש שהיה פחות עבודה פיזית. בעת הכרזת המדינה, הייתי עוד במרוקו.

מתכון משפחתי

יש הרבה מתכונים שלמדתי מאמי ז"ל, אבל אחד המתכונים שאני רוצה להציג הוא לחם הפרנה. זה מתכון שעובר אצלנו מדור לדור וכך גם לימדתי את בנותיי.

מתכון לפרנה:

מצרכים:

1 ק"ג קמח

חצי כף סוכר

2 כפות שמרים יבשים

חצי כוס שמן

1 כף מלח

2 וחצי כוסות מים פושרים

אופן ההכנה

שמים בקערת המיקסר את הקמח המנופה. מוסיפים את הסוכר והשמרים ומערבלים קלות. מוסיפים את השמן ואז מוסיפים את המים ומדי פעם מגבירים את המהירות. כאשר הבצק עדיין לא התגבש לגמרי מוסיפים את המלח וממשיכים ללוש עוד 3 דקות. מוציאים את הבצק מהקערה ולשים אותו ביד קלות עם מעט קמח. מחזירים לקערה ומתפיחים כ-שעה. לאחר מכן מוציאים את הבצק מהקערה לאחר שתפח ולשים שוב קלות, מחלקים את הבצק ל-5 חלקים שווים, מניחים על סדין מקומח, מכסים ומתפיחים שוב חצי שעה לוקחים כל כדור ומרדדים קלות לא דק מדי, מניחים על סדין. כך עושים לכל הכדורים ומכסים שוב להתפחה ל-15 דקות. לאחר שהבצק תפח שוב מחממים סיר גריל חשמלי, משמנים קלות וכשהסיר חם מאוד מתחילים לאפות. לפני שסוגרים את הסיר על הלחם מטפטפים מים מעל הבצק וסוגרים וכך לעשות לצד השני כשהופכים את הלחם.

הזוית האישית

סבתא עליזה: ההשתתפות בתכנית גרמה לי להיזכר בתקופה שהייתי ילדה, לחשוב שבאמת עברו דרך ארוכה עד שהגענו לארץ ישראל, והיה לי חשוב להעביר את הסיפור לשובל שתדע יותר על עברי.

שובל: זה נתן לי להכיר את סבתא שלי מקרוב ואת ילדותה, והיה מאוד כיף לעשות איתה ביחד את הסיפור שלה. זה גם לימד אותי על המון דברים, כמו העלייה שלה לארץ ואיך הם חיו שם.