מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

החיים במעברה

אני ורעות במפגש הראשון
אני בגיל 7 חודשים במעברה
המשפחה שלי

אבא אהרון ואמא ג'מה התחתנו בארץ בשנת 1950. בשנת 1951 אני נולדתי בתל אביב, בבית חולים פרטי בשם דנצינגר, והוריי עברו לגור במעברה בסחנה ג' ביפו, המעברה הייתה גדולה והיו הרבה צריפים שהיו בו שני חדרים בלבד, השירותים היו בחוץ ומשותפים לכמה שכנים ולא היה מים זורמים בתוך החדרים כלל, הייתה ברזייה שמשותפת לכמה שכנים, לא היה חשמל, וסבתא שלי בישלה על פרימוס ופתילייה.

תינוקת בזרועות אמי

תמונה 1
אמא שלי מחזיקה אותי ושני אחייה שלידה על רקע הצריף

הבעיה הגדולה ביותר הייתה המחסור באוכל: היינו מקבלים את האוכל בהקצבה.  כשהייתי בערך בת חצי שנה פרצה במעברה מחלת הפוליו ואמא שלי נלחמה בכל כוחה להשיג אישור לקבלת חיסון בכדי שנהייה בריאים ושלמים ושלא נחלה במחלה.

בזמנו אבא שלי עבד בעיתון "הארץ" בשעות הלילה ואמא שלי עבדה כמבשלת בבית חולים דנצינגר. אחרי שנה בשנת 1952 נולדה אחותי השנייה נעמי ז"ל, אבל כולם תמיד קראו לה בשם "נומה", כל הזמן שיחקנו ביחד, לא היה לנו משחקים כלל ואמא שלי יצרה לנו בובה ממגבת והיה לנו כיסא נוח קטן מאחורי הצריף שהיינו משחקים בו ואחרי הלימודים היו כל הילדים מתקבצים ביחד בין הצריפים היינו משחקים במחניים, שבע הקפות, קפיצה בחבל, חמש אבנים, המלך אמר ועוד…

לקראת חשכה היינו חוזרים הביתה לארוחת הערב ואחרי הארוחה היינו הולכים לישון משום שלא היה אור וגם לא היה שום דבר לעשות. התנאים היו קשים והיה קשה להתקלח מכיוון שלא הייתה מקלחת אלא היינו מתקלחים בגיגית ואמא הייתה מחממת מים על הפרימוס ומצננת את המים לטמפרטורה נעימה והיינו מתקלחים בתוך הגיגית.

אבא ואמא תמיד דאגו לנו והיה לנו קשר טוב והדוק עם שאר בני המשפחה: הדודים והדודות, הסבים והסבתות. בחגים תמיד היינו מתקבצים אצל סבתא רחל ובמיוחד בפסח ובראש השנה והיינו מאוד שמחים ללכת כי רק בחגים היו קונים לנו בגדים חדשים, כשהנעליים היו קטנות היו חותכים לנו את הקדימה של הנעל והיינו מחכים עד שיקנו לנו נעליים חדשות.

אני למדתי בבית ספר חב"ד בכיתות א', ב' ו- ג'. וכשהייתי בת 10 סוף סוף עברנו מהמעברה לשכונת יפו ד' לשיכון, לדירת 2 חדרים ושם היה לנו חשמל זורם בבית ומים זורמים והיינו שמחים ומאושרים!

עם עגלה וסוס בשיכון

תמונה 2
אני רוכבת על סוס בשיכון

לאחר שנה  בשנת 1960 נולדה אחותי הקטנה רונית שלא הכירה את החיים הקשים במעברה. כשהייתי בכיתה ד' עברתי לבית ספר 'גבעת התמרים' ובית ספר זה קיים עד היום. בהתחלה המעבר בין המעברה לשיכון היה לי טיפה שונה והמעבר הפריע לי והקשה עליי בלימודים אבל לאחר זמן מה התרגלתי לחיים החדשים בשיכון וסיימתי את בית הספר היסודי בהצלחה.

בביתנו תמיד שמרו על המסורת של הדת, בחגים ובשבתות היינו נפגשים עם בני המשפחה והיינו סועדים יחד בארוחות המשפחתיות ולאחר הסעודה היינו מתקבצים סביב השולחן, גם הילדים וגם המבוגרים שחיקו ביחד בינגו ואחותי הקטנה רונית, אף פעם לא ידעה להפסיד בכבוד והייתה בוכה.

כשהייתי בבית הספר 'גבעת התמרים' זה היה בית ספר קטן מאוד ולפעמים נאלצנו ללמוד משמרת שנייה, היינו לומדים מ- 12:00 עד 4:00. בבית הספר התלמידים היו מאוד מגובשים כי כולם היו מאותה שכונה וגם היינו נפגשים אחר הצהריים, בבית הספר 'בגבעת התמרים' למדתי עד כיתה ח'. אז, כשלמדתי בבית הספר הייתי במחזור השני. לאחר מכן למדתי בתיכון 'אשכולות' ביפו.

לאחר שסיימתי את לימודיי התגייסתי לצה"ל  לתפקיד בשירות הנח"ל, בסיום השירות, כעבור שלוש שנים בשנת 1973 נישאתי לבעלי מרדכי שחברתי הכירה לי אותו, ואחר כך עברנו לגור בבת ים. בשנת 1974 נולד בני הבכור אסף בבית חולים 'צהלון'. בשנת 1976 נולד בני האמצעי רון גם בבית החולים 'צהלון' ובשנת 1983 נולד בני הקטן אודי שהוא נולד בבית חולים 'הקרייה' בתל אביב.

גרנו בבת ים כ- 20 שנה ליד חוף הים ברחוב סוקולוב. לאחר מכן עברנו לגור בראשון לציון ליד חוף הים שעד עכשיו אנחנו גרים שם. בשנת 1998 נסענו כל המשפחה לטיול לארצות הברית כ – 40 יום מחוף אל חוף, בארצות הברית היה לנו נורא כיף ביחד, בזמן שהותנו בארצות הברית נורא התגעגנו לארץ ישראל.

כיום אני אמא ל- 3 בנים: אסף, רון ואודי. סבתא ל- 12 נכדים. לבני אסף 3 ילדים: רעות, איתי ויואב. לבני רון 2 ילדים: אורי ונועם ולאודי 7 ילדים: שמעון, שרה, יוסף, משה, דוד, רחל ולאה.

הזוית האישית

אילנה רופא: משנת 1986 אני עובדת כרפלקסולוגית ומטפלת בשיטות אלטרנטיביות.

 

מילון

פרימוס
מכשיר שיש בו נפט המשמש לבישול ולחימום האוכל

ציטוטים

”''תמיד לחיות באמונה''“

הקשר הרב דורי