מאגר סיפורי מורשת

פרחיה אברהם מספרת לעידן על עלייתה לארץ. הם משתתפים השנה תשע"ה, בתכנית הקשר הרב דורי בבית הספר הראל במבשרת ציון.

 

כשעלינו לארץ חבלי הקליטה היו קשים, הייתה בעיה בתקשור עם  השכנים והתושבים, בגלל השפה הזרה שלנו. לא ידענו עברית ולא הצלחנו לתקשר עם הסביבה. בנוסף היה מחסור בכסף, לא היו מקומות עבודה ומקורות פרנסה. אימי נאלצה אף היא והצטרפה לפרנסה המשפחה.

 

גרנו  שבע נפשות בצריף אחד. בחורף היה קפוא, לא היה לחימום ולעומת זאת בקיץ הצריף היה רותח מחום. מאחר וההורים היו טרודים בלמצוא פרנסה למשפחה בכל דרך אפשרית, נשארתי רוב הזמן לבד בבית לא היה מי שישגיח עליי. רוב הזמן הייתי משחקת בחוץ עם העפר. לא היה שום דבר אחר שאפשר היה לשחק בו, לא צעצועים ולא משחקים רק חול ועפר בחצר.

 

זו הייתה תקופת הצנע בארץ.  "מדיניות צנע הונהגה בישראל בין השנים 1949–1959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע. מטרתה של מדיניות כלכלית זו הייתה ליצור שער חליפין יציב וכך לחסוך במטבע חוץ. מדיניות זו באה לידי ביטוי בשתי דרכים מרכזיות: הכוונת אשראי והשקעות, אך בעיקר הגבלת הרכישה של מזון ומוצרי צריכה. בתחום המזון כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה. הוטלו הגבלות על כספים שניתן להוציא מהארץ. אזרח ישראלי שיצא לחו"ל באותה תקופה יכול לשאת עמו רק סכום קטן של מטבע חוץ. בהמשך עלו אף הצעות להרחבת המדיניות באמצעות ייצור רהיטים "עממיים" במחיר זול ועוד כהנה וכהנה הצעות." ( ויקיפדיה)

 

מאחר ולא היה כסף, ולא פרנסה, גם לא היה כמעט מזון. המזון היה מועט והמנות שחולקו היו קטנות. מים חילקו בדליים. כל סוף שבוע הביאו קרח בבלוקים, בין בלוקי הקרח שמרנו את הבשר שלא יתקלקל. בישלנו את האוכל על פתיליה ופרימוס. אפילו שירותים לא היו בצריף, השירותים הציבוריים, היו במרחק 5 עד 10 דקות מהבית!!