מאגר סיפורי מורשת

שלום, קוראים לי גיא ואני לומד בבית ספר ניצנים בתל אביב. לסבא שלי קוראים אביגדור. הוא אוהב הרבה דברים, אבל יותר מהכול, לספר סיפורים. כך יצא שנפגשנו וסבא התחיל לספר ולספר ולספר. הכי קשה היה להחליט מה מכל הסיפורים שלו לכתוב. בחרתי בסיפור על החיים בירושלים וכך סיפר סבא:

עלינו לישראל. בנמל חיפה, המדינה "חיכתה" למשפחת צוקר המשתקמת לאחר המאורעות האיומים של מלחמת העולם השנייה. בתאריך 18.2.1949 הרים פקיד ממושקף (אני לא יודע איך הוא נראה, אבל כולם היו ממושקפים), את עיניו, הביט באבי ואמר לו: "אין שם כזה – זיגמונד. זיגמונד זה יששכר"! ומאז לאבי היו שני שמות: האחד שלא קיים והשני – על שם שבט יששכר, שהפקיד החליט שאנחנו כנראה קשורים אליו.

קיבלנו  דירת אוהל במחנה עתלית ועבודה לאבא, כסבל בבית חרושת לביסקוויטים – "פרומין". בתחילת שנות  החמישים עברנו  לירושלים והמשפחה השתקעה בבית אבן  ישן, בשכונת  "סנהדריה", בצמוד לשכונת פאגי החרדית. הדירה כללה שני חדרים לא גדולים בתוספת אמבטיה ומטבח משותפים עם עוד משפחה. היו קצת מריבות על השימוש במטבח  או על התור לשירותים. קשה, צפוף ובעייתי, אבל אף אחד לא קיטר. הבית שלנו היה המבנה ה"לפני אחרון" בירושלים ובמרחק של מאה מטרים מהבית הייתה ערימה ענקית של גדרות תיל, שהיוותה את הגבול עם ירדן.

אבא התקבל לעבודה כחשמלאי רכב במשטרה, מקצוע שלמד כשפרצה המלחמה ואימא הייתה אחות בבית חולים הדסה. הורים בשני תפקידים כאלו הם עניין מסובך ולא פעם, בדיוק כשהייתי צריך מבוגר לידי, משום שרחוב מוסררה או שמואל הנביא, שהיו לא רחוקים מביתנו, היו תחת התקפת ירי של חיילי הלגיון הירדני, היה אבא בכוננות במשטרה, אימא בכוננות בהדסה ואני לבד בבית, על קו הגבול, בכוננות "תחתונים רטובים" מפחד. ככה זה כשאין לך סבא או סבתא, דודים או אחים ואחיות.

אימא עבדה בהדסה. היא סיימה קורס אחיות והתקבלה לעבודה. עבדה קשה ובמסירות שאין למעלה ממנה. אני זוכר תקופה שבה אימא נעלמה מהבית לפרקי זמן ארוכים בכל יום. התברר שהיא מונתה להיות אחת מהאחיות הצמודות ליעל, בתו שלשר העבודה, מרדכי נמיר, שנכוותה קשה בכל חלקי גופה. מרדכי נמיר,שהכיר את אימא מעבודתה האחראית, היה אסיר תודה ושאל מה הוא יכול לעשות עבורה. אימא, בצניעותה, לא ביקשה מהשר הרים וגבעות. היא סיפרה לו על התחביב שלי: איסוף  חתימות של חברי כנסת ושרי ממשלה. אכן, בהיותי תלמיד "בית חינוך לילדי עובדים" ששכן בקרבת הכנסת, הייתי חלק מחבורה של ילדים שביצעה מארבים לחברי כנסת ושרים בימי פעילות של הכנסת ששכנה במבנה הישן, ההיסטורי, שנקרא "בית פרומין". שלא כמו היום, חברי כנסת, שרים ואפילו ראש הממשלה, דוד בן גוריון, הגיעו לכניסה ברחוב, הרכב עצר, האישיות ירדה ואז, בדרך לכניסה זינקנו עליה עם פנקס וביקשנו חתימה. נמיר שמע על תחביבי וידע במה מדובר. אחרי שבוע הוא שלח לי מתנה: "מעטפת היום הראשון" של ועידת ההסתדרות, מבוילת ומוחתמת בחותמת מועצת ההסתדרות הכללית, כשעליה חתימות של כל שרי הממשלה, מראש הממשלה – דוד בן גוריון, דרך שרי ממשלה ודמויות שבוודאי לא שמעת את שמם: משה שרת, גולדה מאיר, לוי  אשכול, שפרינצק, בבה אידלסון, מרדכי נמיר, יצחק בן צבי, שלימים  היה נשיא המדינה ועוד, ועוד, מעמודי התווך של המדינה. שנים חלמתי שבבוא היום, כשאצא לגמלאות, אמכור את המעטפה ובכסף אקנה יאכטה, שעל הסיפון שלה יוכל לנחות ההליקופטר שאותו אקנה בכסף שיישאר.

החיים בירושלים היו חיי צניעות, כאלו שאפיינו  את רוב תושבי המדינה באותם ימים. אוטובוס של חברת המקשר היה מביא אותנו מהבית לעבודה או לבית הספר וחזרה. איני זוכר נסיעה במונית, למרות שאולי היו כאלו. החרדים של פאגי היו יותר דתיים מכל החרדים של היום, ובכל זאת איני זוכר אירוע אחד של מתח בין תושבי השכונה הלא דתיים לאלו שכן.

מבית הספר אין לי זיכרונות, חוץ משניים. בשנות החמישים הראשונות חליתי באיזו שפעת קשה (אז קראו לזה גריפה), בדיוק בשבוע שבו הייתה מסיבת סיום שכללה הצגה שבה שיחקתי בתפקיד ראשי. ההצגה הייתה בסכנה! איתה הייתה הולכת התוכנית והמסיבה כולה, והאחריות מוטלת על הכתפיים הצעירות של דור שני לניצולי השואה… במבצע מהסרטים, הובאתי באיזה רכב (אולי בכל זאת מונית), קודח מחום ועטוף בשמיכות, נתתי את המיטב וחזרתי הביתה. עד כמה שבררתי, זאת הפעם הראשונה המתועדת בהיסטוריה שאימא פולניה נתנה לבנה לצאת מהבית כשהוא חולה ויש לו חום.

הזיכרון השני, דומה. באחת המחלות הארוכות שבהן שהיתי בבית לבד, (אימא בהדסה ואבא במשטרה), הגיע אבא הביתה ובידו הפתעה: קופסה מפוארת בת שתי קומות ובה מאות חלקי ברזל – מערכת ה"מכאנו" הגדולה ביותר שהייתה קיימת בארץ. מאז ועד היום לא ראיתי בחנויות בארץ או בחו"ל מערכת דומה בגודלה. שעות בנינו יחד ולחוד (זו מתנה לילד ולאבא…), כולל מנוף שהיה גבוה ממני בחצי מטר. כנראה שרוב המפגשים החברתיים ביני לבין  אבי היו בשבת. מה יש לעשות בשכונה חרדית בירושלים, חוץ מאשר לשחק יחד באחד משני החדרים הקטנים.

ידי הקסם של אבא התגלו בירושלים. פורים נתן הזדמנות לממש את יכולותיו. באחת השנים זכיתי בפרס של חנות הנעליים הגדולה "פרימן את  ביין", ברחוב יפו,  על תחפושת חייל רומאי שהייתה פרי מוחו ומעשה ידיו. בשנה אחרת זכיתי בזכות עצמי, בתחרות ציורים של עיריית ירושלים וקיבלתי אלבום תמונות שיש לי עד היום. לא ביישתי את השורשים.

הזוית האישית

גיא: שלום, קוראים לי גיא ואני לומד בבית ספר ניצנים בתל אביב. לסבא שלי קוראים אביגדור. הוא אוהב הרבה דברים, אבל יותר מהכול, לספר סיפורים. כך יצא שנפגשנו וסבא התחיל לספר ולספר ולספר. הכי קשה היה להחליט מה מכל הסיפורים שלו לכתוב. בחרתי בסיפור על החיים בירושלים, אותו העלנו לכאן.