מאגר סיפורי מורשת

סבתא רחלה נולדה בירושלים בבית החולים סדובסקי ב- 11 ביולי 1936 (כ"א בתמוז תרצ"ו). מקור השם רחל הוא מהתנ"ך וקראו לסבתי בשם זה על שם סבתא של אבא שלה. הכינוי רחלה, הוא כינוי חיבה של בני משפחה וקרובים.

שם משפחתה של סבתא שלי לפני הנישואין היה ברנשטיין. אמה, מלכה ברנשטיין נולדה בשנת 1914 בת ליפה ואהרון וייסנשטרן, ואביה, אברהם יצחק ברנשטיין נולד בשנת 1909 בן לרבקה ואלתר דוד ברנשטיין. סבתא היא מורה וגם מתרגמת (כתב וסימולטני) בהשכלתה, ומחזיקה בתואר שני בספרות אנגלית ותרגום שפות. שפת הדיבור בבית הוריה היתה עברית, וכשההורים רצו שהילדים לא יבינו הם דיברו באידיש. יש לסבתא אחות אחת הדסה, בת שבעים, ושני אחים, שמואל, בן שישים ושלוש, ודניאל, בן שישים ואחת. כשסבתי הייתה קטנה להוריה היו קשרים גם עם ערבים מהעיר העתיקה בירושלים, בעיקר קשרי עבודה.

שנות הארבעים בירושלים סבתא רחלה כילדה עם הוריה

ההורים של סבתי גם הם נולדו בירושלים. אבא של סבתי היה אדריכל שבנה הרבה בתים בירושלים. סבא וסבתא של סבתי היו אנשים דתיים מאוד, מצד אביה היו חסידים ומצד אימה היו מתנגדים. כשסבתי הייתה קטנה, ביום שישי היו מתרחצים ולובשים בגדים נקיים לקראת השבת. ביום שישי אחר הצהרים הייתה אמא של סבתי מדליקה נרות ומברכת עליהם. בארוחת קבלת השבת ביום שישי בערב היה אבא עושה קידוש ואחר כך כל ילד היה ניגש אליו, מנשק לו את היד ואז אבא היה שם את ידו על הראש של הילדים ומברך אותו בברכה. תמיד הייתה חלה לכבוד שבת, ואחרי הברכה סבא היה בוצע אותה ומחלק לכולם והיו מברכים "המוציא לחם מן הארץ" ורק אחר כך היו אוכלים (הארוחה תמיד הייתה אותה הארוחה: דג ממולא עם חזרת ופודינג וניל או שוקולד וקפה ועוגה למי שרצה).

בראש השנה, יום כיפור וסוכות, אבא של סבתי היה הולך לבית הכנסת. ביום כיפור כל המשפחה הייתה מצטרפת. בדרך כלל קיימו את החגים ברוח הדת. הרבה פעמים המשפחה הייתה נוסעת לחוג את החג יחד עם סבא וסבתא של סבתי.

סבתי למדה בבית ספר לילדות "אוולינה דה רוטשילד" עד סוף כיתה ח'. "בית הספר לבנות על שם אוולינה דה רוטשילד הוא בית ספר אשר פועל בירושלים החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19. בית הספר הוא מראשוני בתי הספר בירושלים לבנות דתיות של התקופה החדשה, בתקופת הזוהר שלו בראשית המאה ה-20 היה מבתי הספר החשובים בעיר והראשון שבו נערכו לימודים בשפה העברית, אך בעבר גם לימדו שיעורים רבים בשפה האנגלית".

אחר כך למדה בגימנסיה "רחביה", לאחר מכן בסמינר למורים "בית הכרם" ולבסוף באוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בר-אילן. בבית הספר היתה תלבושת אחידה ובבוקר היה מפקד  וכל כיתה היתה עומדת בשורה. אחר כך כל הכיתות היו נכנסות לאולם בו ניגנו מוסיקת מצעדים, והמנהלת הייתה בודקת כל תלמידה שצחצחה נעליים, שהתלבושת נקייה ומסודרת, שהולכים בגב זקוף וראש מורם ואז היו כל התלמידות נכנסות לכיתה ומחכות למורה. כשהמורה נכנס כל התלמידים היו קמים.

במלחמת השחרור סבתי היתה בירושלים הנצורה, היה מעט מאד אוכל, והיו עומדים בתור לקבל הקצבת מזון ומים. לימים, סבתא עדיין אינה יכולה לזרוק אוכל, ואף כיום היא עדיין מחזירה למקרר כמויות קטנות של מזון שנשארו מהארוחה.

סבתי הייתה חברה בתנועת הצופים, בהתחלה כחניכה ומאוחר יותר גם כמדריכה. היא שירתה בצה"ל, ואת שתיים מחברותיה הטובות ביותר כיום, היא הכירה שם ומאז הן שומרות על חברותן.