מאגר סיפורי מורשת

בית ההורים

שמי אסתר ברכה, נולדתי בירושלים בכ"ט שבט תש"ד להוריי הרב יהודה אריה לייב ורבקה דרוק. אני קרויה על שם סבתי מצד אמי שהייתה קרויה אסתר, ומכיוון שנפטרה בגיל צעיר הוסיפו לי גם את השם ברכה.

אני הבת הבכורה ויש לי ששה אחים צעירים ממני: משה, בת-שבע, קלמן, מרים, שמעון ובנימין.

משפחתנו מיוחסת לרב האי הגאון, לאחיו של המהר"ל מפראג, ולנינו הרב אברהם שאג. הוריי היו אנשים ישרים, יראי שמים וידועים במידותיהם הטובות ובעשיית חסד. אבי שהיה מוסמך לרבנות היה עוסק לפרנסתו בחינוך ילדי ישראל בחיידר (תלמוד תורה) ואמי הייתה עקרת בית, ובעלת כישרון מוזיקלי.

בילדותי

חיינו בירושלים בשכונת "בית ישראל", זכורים לי בתי הכנסת הרבים שהיו בשכונה, כמו ה'שטיבעלך' שהיה בית הכנסת המרכזי והיה פתוח כל יום במשך כל היום, בתי כנסת של ליטאים ושל חסידים והיה אף בית כנסת חב"ד שקיים גם כיום. כילדה אני זוכרת את הקשר החזק שהיה לנו עם המשפחה המורחבת, מידי שבת וחג היינו נפגשים בבית הסבתא, עם כל הדודים ובני הדודים ובמיוחד היה לנו קשר עם דודתי אחות אמי גיטל בק שהייתה גרה לידינו והייתי בקשר חזק עם ביתה אסתר שנקראה על שם אותה הסבתא שאני נקראתי.

תמונת מחזור בגן. אני בשורה ראשונה מצד שמאל, מאחורי בצד שמאל בת דודתי אסתר בק שנקראת על שם אותה סבתא

גרנו בבית של חדר אחד קטן שבקצהו היה מטבחון, השירותים שהיו משותפים לכל דיירי הבניין היו בקומה מתחתינו.

החיים בילדותי היו שונים עד מאוד מהחיים היום. כיוון שלא היו משתמשים בחשמל בזמננו היינו מבשלים בפתילייה. בפתילייה היה למטה קיבולת נפט ולמעלה פתיל שאותו מציתים ועליו ברזלים, את הסיר או הקומקום היו מעמידים על ברזלים. לתאורה בלילות היינו משתמשים בעששית, מנורה מיוחדת שבתחתיתה היה מקום להוסיף נפט, ומעל מגן זכוכית למען בטיחות הילדים.

את הכביסה כמובן לא כיבסו במכונות אלא בידיים. כביסה צבעונית כבסנו על קרש שעליו הודבק פח גלילי שאותו סובבנו, וכך היינו משפשפים את הבגדים ומייבשים. לעומת זאת, כביסה לבנה הרתחנו בתוך דוד על פרימוס שלתוכו הכנסנו שברירי סבון.

ילדות מלווה במלחמות

כשנולדתי שלטו פה בארץ האנגלים, באותה תקופה הגיעו פליטי שואה רבים לארץ אולם האנגלים לא ראו זאת בעין יפה והיו מגבילים את מספר העולים ומגרשים את רובם לקפריסין או לארץ ממנה הגיעו. התנהלות האנגלים גרמה לאנשים להקים מחתרות כמו 'ההגנה' ה'אצל' וה'לחי' שהיו נלחמים באנגלים בצורות שונות במטרה שהם יעזבו את הארץ. האנגלים היו מנסים למצוא את הלוחמים ולהענישם. מידי פעם הם היו עורכים חיפושים בבתים כדי למצוא את הלוחמים מהארגונים הנ"ל. אני זוכרת מקרה, בהיותי בת ארבע, בו ערכו חיפוש פתע ושמו מחסום ברחוב ובתוך כל ההמולה היינו אמי ואני בצדו האחד של המחסום ואבי בצדו השני בלי אפשרות לעבור למשך שעות ארוכות.

בשנת תש"ח, כשאני בת ארבע התקבלה החלטה באו"ם שארץ ישראל שייכת ליהודים והאנגלים צריכים לעזוב אותה. האנגלים שכעסו על ההחלטה דאגו לצייד את הערבים בנשק רב וכך קרה שכאשר הם עזבו את הארץ פרצה מלחמת השחרור. גרנו בשכונת 'בית ישראל', אותה הפגיזו הערבים הרבה ואנחנו ברחנו והסתתרנו בשכונת "מאה שערים" אצל סבי בחנות שהייתה לו ואני זוכרת את שקי החול ששמנו סביב החנות כדי שהפגזים לא יחדרו. בסופו של דבר היהודים כבשו את שכונת 'קטמון' ועברנו לגור שם זמנית. ומכיוון שלא היה לנו מים בבתים, צה"ל חילק מים אותם צברנו בחביות ומיכלים כדי שיהיה לנו ממה לכבס ולבשל. בשכונת 'קטמון' הכרנו שכנים חדשים ושחקנו איתם בשעות הפנאי. המלחמה נמשכה ששה חודשים, ולאחר שהסתיימה חזרנו לביתנו ב'בית ישראל'.

כשהייתי בכיתה ז' התחילה מלחמת סיני, בעקבות הפיגוע שפדאיון (מחבלים) עשו בכפר חב"ד שהרגו חמישה חניכים ומדריך בבית ספר למלאכה. אני זוכרת את הגיוס הרציני שנעשה באחת השבתות בשכונה בה התגוררנו בגלל המצב המתוח באותה תקופה. באותה שבת יצאתי כמידי שבת למסיבת שבת (בתיה), שהתקיימה בשכונה הסמוכה למחנה הצבאי שנלר. לפתע, באמצע הפעילות שמענו רעש מוזר של טנקים, יצאנו החוצה וגילינו טנקים רבים ששועטים על הכביש מכיוון המחנה הצבאי "שנלר" לכיוון מאה שערים. נשמעו גם כרוזים שהודיעו: "כולם נקראים להכנס לבית ומיד, ומי שנמצא בחוץ במקום מרוחק מביתו, יצמד בדרכו לקירות הבתים וימהר לתפוס מחסה"! רצתי מהר הביתה, וכשהגעתי קרוב לביתי פגשתי כבר את  אימי עומדת למטה ומצפה לי ולאחותי. היא אמרה לנו שלא נוכל להשאר בבית שלנו, אלא נשהה  בביתה של  דודתי עד שהמצב יירגע. ואכן עברנו לבית דודתי אשר הייתה גרה ברחוב בו גרנו אנחנו אבל בבית בקומה ראשונה ונשארנו שם עד שהמצב נרגע. למזלנו היה בביתה מכשיר רדיו, מוצר נדיר באותה תקופה, וכך יכולנו להתעדכן במתרחש מחוץ לכותלי הבית.

באותה תקופה למדתי בבית יעקב, אהבתי ללמוד בבית הספר ובמיוחד אהבתי את שיעור חשבון. אהבנו את המורות, ביקרנו אותם והיו לנו יחסים קרובים וטובים ביותר. היו לי כמה חברות מהשכונה שביחד היינו מכינות שעורי-בית ובשעות הפנאי עזרתי לאמי. כל שבת היינו מתאספות לפעילות מטעם הארגון (תנועת נוער מטעם בית הספר) ובימות השבוע היו לנו מסיבות ופעילויות שונות.

המעבר לכפר חב"ד

אבי שהיה מלמד בתלמוד תורה בלוד, יצא כל יום ראשון מהבית וחזר רק ביום שישי, כך במשך שבע שנים. אימי נשארה אתנו הילדים בבית, אולם היה לה קשה מאוד ואבי כתב על כך לרבי שהורה לו לעבור עם המשפחה להתגורר בכפר חב"ד ולהמשיך ולעבוד בלוד.  כשהגענו לכפר חב"ד המשיך אבי בעבודתו כמורה ובמשך השנים החלה גם אמי לעבוד בבישול לתיכון ולסמינר של הבנות. בזמן המעבר הייתי בכיתה ח' ולמדתי בתיכון בכפר חב"ד. בתיכון בו למדתי היו רק חמש בנות מקומיות, וכל שאר הבנות היו מכל רחבי הארץ מטעם 'עליית הנוער' והן שהו בפנימיה.

בחופשות הקיץ עסקתי כמו בנות הכפר האחרות בהדרכה בקייטנת 'גן ישראל' שנפתחה על פי הוראת הרבי.

צוות המדריכות בגן ישראל. אני יושבת בשורה ראשונה בצד ימין

למדתי ארבע שנות תיכון ותיכף לאחר מכן עברנו הכשרה קצרה בהוראה והתחלתי לעבוד כמורה. הסיבה לכך הייתה מחסור גדול במורים בגלל העליה הגדולה שהייתה באותה תקופה מארצות המזרח.

נישואיי

בשנת תשכ"ג השתדכתי עם סבא יששכר דב ולס שיחי' שהיה בן דוד שני שלי מצד אמי (סבי וסבו היו אחים).

לפני ההשתדכות נהוג בקרב חסידי חב"ד לשאול את הרבי ולבקש את הסכמתו וברכתו ורק לאחר מכן קובעים את הצעד הסופי ומשתדכים. מכיוון שכשהשתדכנו לא היה אמצעי תקשורת מלבד מכתבים, שלחנו לרבי מכתב אקספרס ורק תוך עשרה ימים היתה אמורה להגיע התשובה. גם אני חיכיתי לתשובה וגם חתני – בעלי חיכה. לא נפגשנו בעשרת הימים האלה. אבל בדיוק באותו שבוע התחלתי להיות מדריכה בקייטנה ולא הייתי בבית. לקייטנה היה מצורפת פנימייה, ואני ישנתי עם החניכות.

כאשר סוף סוף הגיע המכתב, אבא שלי פתח אותו, וראה את הברכה שהרבי ברך – "בניין עדי עד וחיים מאושרים ונצחיים". אבי רצה לשלוח את אחיותיי להודיע לי, אך לא רצה שהן ידעו לפני את הבשורה הטובה.

הוא אמר לאחותי, שהייתה קטנה ממני בחמש שנים, שתבוא לאולם הקייטנה ותאמר לי שהכול בסדר ואני כבר אבין לבד. כששמעתי זאת לאחר עשרה ימים בהם המתנתי לתשובה כמובן שהתרגשתי מאוד אך עדיין לא ידעתי אם חתני שגר בירושלים קיבל גם כן את המכתב (להזכירכם שבאותם ימים גם טלפון היה דבר נדיר) והוריי נסעו לירושלים להורי החתן כדי לברר זאת. החתן יצא לבדוק בדואר אם התקבל מכתב בשבילו ורק כאשר ראה את המכתב עם הברכה ששלח לו הרבי יכולנו לפרסם את הדבר ולעשות "לחיים".

באותה תקופה לא היה בכפר חב"ד אולם אירועים וגם לא קייטרינג. הוחלט שהחתונה תיערך בבית הכנסת המרכזי כאשר למלאכת הבישול תצטרך המשפחה לדאוג בעצמה. פה באה לידי ביטוי ההשתתפות הכנה של נשות הכפר בשמחתנו, כדבר הברור מאליו סייעו מספר ידידות בבישול סעודת החתונה. אמי במשך שלושה שבועות הכשירה כל יום כשמונה עופות, ואת בישולם ושאר ההכנות, כמו בישול אורז בכמות גדולה מאוד, עשו הנשים האחרות. בנוסף הגיעו מירושלים הדודות שלי והכינו את הסלטים והתוספות. האכפתיות והשותפות של הידידות והדודות בהכנות לחתונה הוסיפה הרבה להתרגשות ולשמחה.

מקרה מיוחד של השגחה פרטית היה לנו עם התמונות של החתונה. לפני חתונתנו קבעתי עם הצלם לוי יצחק פריידין, שהיה הצלם של הרבי, להנציח את החתונה במצלמתו. הגיע היום הגדול, והדבר פרח מזיכרונו… באותו יום, היה אמור להגיע אל בת דודתי- שהתארסה מספר שבועות קודם, חתנה, שגר בחוץ לארץ. היא ובני משפחתה חיכו לו בשדה התעופה, ודיברו ביניהם, שהם צריכים להזדרז כדי להספיק להגיע לחתונתי. באותו זמן, הצלם לוי יצחק פריידין היה נוכח בשדה התעופה וצילם אירוע כלשהו שהיה שם ותוך כדי צילום הוא שומע שמע את דודי משוחחים שהם צריכים להגיע לכפר חב"ד ופתאום נזכר שיש לו חתונה לצלם שם. מיד כמובן עזב את הצילום ונסע לכפר חב"ד, אמנם את החופה כבר לא הספיק לצלם אבל לפחות ישנן תמונות יפות מהסעודה ומהריקודים….

הוראה כשליחות

לאחר החתונה התגוררנו בירושלים ובכך הגשמתי את חלומי הישן לחזור ולגור בעיר אותה אהבתי.

מספר שנים קודם לכן נפתח בית ספר חב"ד בקרית מנחם, שכונת עיר גנים בירושלים, בניהולו של הרב אהרון מרדכי זילברשטרום. בית הספר נפתח על-פי הוראתו של הרבי כמענה לעלייה שהייתה באותה שנים מצפון אפריקה. המשפחות שעלו היו ברובם משפחות מסורתיות ששמרו על הדת והיה חשש שמצבם הרוחני יושפע מהאווירה הלא דתית שהייתה באזור ולכן היו יוצאים בהוראת הרבי בחורי ישיבות ומתנדבים נוספים מחסידי חב"ד ביניהם גם סבא, כדי לעשות רישום לבית הספר ממשפחות העולים. לאחר החתונה התחלתי לעבוד בבית ספר זה ולהיות חלק מעבודת השליחות הנפלאה שנעשתה שם להחדרת מושגים של תורה ומצוות ולחינוך על-פי תורת החסידות. כדי להגיע לעבודה בזמן, הייתי צריכה לצאת מהבית שהיה בשיכון חב"ד בשעה שבע ולנסוע בשני אוטובוסים, הראשון עד תחנה מרכזית ומשם באוטובוס נוסף לבית הספר. עבדתי כמו שאר המורות שישה ימים בשבוע, מהשעה שמונה בבוקר עד אחת בצהרים. התחלתי את ההוראה בחינוך כיתה ב' איתם המשכתי לכיתה ג' במהלכם ילדתי את בני הבכור יוסף יצחק.

הרצף של העבודה עם אותה כיתה היה טוב לילדות שהכירו אותי והתרגלו לצורת העבודה שלי איתם. גם אני נקשרתי אליהן מאוד. בשנים שלאחר מכן המשכתי ללמד בכיתות א'-ג' ובתקופה זו ב"ה הצטרפו למשפחתנו הבן השני דוד והבת וחני. העלייה בשכונה המשיכה והגיעו משפחות רבות מרומניה ומארצות המערב ובעקבות כך מספר התלמידים בבית הספר גדל אף הוא ומחוסר מקום נפתח סניף נוסף בשכונת האסבסטונים ובהמשך, לאחר מלחמת ששת הימים נפתח עוד סניף ברחוב ברזיל בניהולו של הרב נפתלי רוט לכיתות א' עד ה' ואני עברתי ללמד שם בכיתות א'-ג'.

עם צוות המורות. אני עומדת בשורה הראשונה מצד שמאל

מלחמת ששת הימים

מתקופת מלחמת השחרור הייתה ירושלים מחולקת לשני חלקים, חלק אחד בו התגוררו היהודים ובחלק האחר שכלל בתוכו את העיר העתיקה והכותל שם התגוררו הערבים.

בשנת תשכ"ז, בתקופת יום העצמאות, החלו ארצות ערב להתארגן נגד ישראל והיה ברור שעומדת לפרוץ מלחמה. באותה תקופה היו לי שלושה ילדים קטנים בבית וגרנו בשיכון חב"ד. הכוננות הייתה גבוהה מאוד ובמשך שלושה שבועות גייסו חיילים רבים. היינו מוקפים באויבים מכל כיוון כטבעת, והמצב היה מתוח מאוד. כשפרצה המלחמה היה יום שני, ואני הייתי באותו הזמן בבית הספר עם התלמידים. כמובן שרצנו בבהלה התלמידים והצוות למקלטים וחיכינו שם להורים שייאספו את ילדיהם. בשעה 11:00 כאשר כל הילדים כבר היו בבתיהם שיחררו אותנו המורים, אך בדיוק כשיצאנו התחילו ההפגזות וחזרנו שוב למקלטים. רק לאחר שלוש-ארבע שעות יכולתי לחזור לבית-למקלט שם היה בעלי עם שלושת הילדים הקטנים. במשך יומיים היינו במקלט במתח רב, ואז ביום רביעי, שהיה היום השני למלחמה, בשעה 11:00 הודיעו שב"ה הכותל בידנו. ההתרגשות והשמחה כמובן היו גדולים. בסמיכות לשיכון חב"ד היה מחנה צבאי בשם 'שנלר' שם היה מאוחסן כל הנשק של ירושלים. הערבים שרצו לפגוע במחנה זה ירו כל הזמן לכיוון, ואחד מהפגזים פגע במעקה של הגשר של הבניין בו גרנו. שנים רבות אחר כך עוד יכלו לראות את הבליטה שנוצרה במעקה מאותו הפגז. ביום חמישי ושישי ברוב הארץ היה רגוע אך בצפון המלחמה טרם פסקה. בשבת נכבשה רמת הגולן.

ההתנדבות בשפרה ופועה

בתשמ"ב הרבי קורא ליושב ראש כפר חב"ד הרב שלמה מיידנציק, ומבקש ממנו להקים ארגון עזרה ליולדות. נשות חב"ד בעולם כולו הבינו שזו המשימה, בכל מקום אנשים התארגנו וחשבו איך לבסס את הנושא.

גם בירושלים החליטו נשות חב"ד להקים ארגון שכזה, ולשם כך התאספנו מספר נשים וניסינו לגבש רעיון איך ליישם את העזרה ליולדות. ואכן הארגון שהוקם נתן מענה ליולדות במספר תחומים: בנות תיכון "בית חנה" היו עוזרות בשמירה על הילדים הגדולים ובהשכבתם, כדי שליולדת יהיה פנאי להתעסק ברך הנולד. כמו כן, מכיוון שבאותה תקופה עדיין לא היו טיטולים קיבלה היולדת שירות של מכבסה, שהייתה מספקת חיתולי בד נקיים ומכבסת את המלוכלכים. גם לאוכל לשבת דאג הארגון בעזרתן של שכנות היולדת, ששמחו להתגייס למשימה ולבשל עבורה ועבור משפחתה. כמובן שכל העזרה הייתה בהתנדבות מלאה. עם הזמן השתנו דברים והעזרה הניתנת השתכללה ומותאמת לתקופה זו אבל גם עכשיו, אחרי למעלה משלושים וחמש שנה בה אני חברה בארגון שפרה ופועה, אנו מקיימים את הוראתו של הרבי ודואגים שכל יולדת תקבל את כל העזרה הדרושה כדי שתוכל לאגור כוחות ולהמשיך בתפקיד החשוב של גידול וחינוך ילדי ישראל.

עם בני הבכור יוסף יצחק

התרחבות המשפחה

עם השנים המשפחה גדלה ב"ה והצטרפו אלינו אהובה, בת-שבע, שמעון, מרים ושטרנה. הילדים כולם גדלו והתחנכו במוסדות של הרבי החל מגיל קטן וזכינו ב"ה שכולם נישאו הקימו בתים חסידיים ועושים את רצונו של הרבי. וכבר זכינו בחסדי שמיים להשתתף בחתונות של נכדינו ולראות נחת גם מהנינים.

בחתונת נכדתי

אסתר ברכה ולס

הזוית האישית

סבתא אסתר ברכה: המפגשים עם נכדתי החביבה הסבו לי קורת רוח מרובה והרגשתי שגם אותה עניין לשמוע את החוויות שעברו עלי בילדותי ובהמשך החיים.

הנכדה דבורה לאה: נהניתי מאוד לשבת עם סבתא היקרה לשמוע את הסיפורים המעניינים שעברו עליה בתקופות השונות בחייה וללמוד מהם.