מאגר סיפורי מורשת

המשפחה שלי

קוראים לי דורית, נולדתי בשנת 1944 בבגדד בעיראק, לבית משפחת פתאל. יש לי שלוש אחיות ושני אחים. אחותי הבכורה נקראה ויויאן, בערבית ויוי, ובעברית נורית. שמה של אחותי השנייה היה איירן שזה בערבית סוהם ופה בארץ שלומית. לי קראו דוריס, ועברתי את זה לדורית.

לאחי קראו ואסם, ובארץ קראו לו ניסן. לאחי הצעיר קראו נביל, ובארץ קראו לו אברם. לאבא שלי קראו סלמן, ולאחר העלייה קראו לו שלמה, הוא היה ספר מאוד ידוע. לאמא שלי קראו אדל, וזה נשאר אדל גם לאחר שעלינו לארץ, היא הייתה מורה בבית ספר אליאנס לצרפתית ואנגלית.

סבתא שלי הייתה שדכנית מפורסמת מאוד ביהדות. לאבא שלי היו ששה אחים. לאמא שלי היו שלושה אחים ושלוש אחיות. היא נולדה וגדלה בסוריה עד גיל 16 ולאחר מכן עברה לעיראק עם סבתי. ההורים שלי התחתנו בשנת 1918.

ילדותי לפני העלייה

בעיראק גרנו בקבוצת בתים עם חצר משותפת אשר באמצע החצר היה עץ פרי גדול. בחצר היה מטבחון קטן לכל משפחה עם פתיליה ושם כל משפחה בישלה. בחצר היה עץ שעליו הייתה נדנדה גדולה שם הילדים שיחקו, כל פעם הורה אחר היה שומר על הילדים בזמן שהם משחקים.

כל שבת היינו הולכים כל המשפחה חוץ מאבי (שהיה הולך למירוץ סוסים) לדודה שלי לבריכה שלה לכל היום. פעם אחת ביום שבת הדודה הזמינה אישה לעשות לכל הבנות חורים באוזניים, כשראיתי את האישה שמה מחט על הקצה של המגהץ, מחממת אותה עד שהיא הייתה מלובנת ומכניסה אותה לתנוך האוזן ומחוררת הבנתי שאת זה אני לא עושה. מהר ברחתי מתחת לאחת הספות והסתתרתי שם למשך היום.

העלייה לארץ וההתאקלמות

באותה תקופה הערבים בעיראק שמעו שהולכת לקום מדינה יהודית והחלו לעשות פרעות ביהודים. אנחנו אישית לא נפגענו בזכות שכננו הערבים ששמרו עלינו. ביום העלייה אפשרו לנו מזוודה קטנה עם בגדים להחלפה. בגלל התנגדותה של עיראק לתת ליהודים לעזוב אותה אלתרו מחסן שמשם טסנו. ביום הטיסה אמא שלי תפרה למכפלת המעיל שאותו לבשה תכשיטים, כשהגענו לבדיקה במחסן בקשו מאיתנו להוריד את הבגדים, אני זוכרת כמה פחדתי מזה שימצאו את התכשיטים במעיל של אמי אבל לא מצאו.

רגע לפני הטיסה נתנו לכל המשפחה כיכר לחם אחת לכל הטיסה ודרשו מאיתנו לוותר על תעודות הזהות והאזרחות. הם לקחו את התעודה, זרקו אותה על האדמה וירקו עליה. במהלך הטיסה אמא שלי קישרה בין הדיילות אשר דיברו צרפתית, לשאר היהודים במטוס. מכיוון שהממשלה של עיראק לא רצו שמדינות ערב האחרות יחשבו שהם משתפים פעולה לעליה לארץ ישראל, המטוס נחת בקפריסין במהלך הלילה.

הם הכניסו את כולנו להאנגר, שם הייתה הפעם הראשונה שפגשנו את הצברים והם הביאו לנו שוקו ולחמנייה. אמא שלי סיפרה לי שלמחרת טסנו מקפריסין לשער העלייה בישראל, מחנה קליטה של כל היהודים. אני זוכרת שבהתחלה גרנו בתוך האנגר גדול שהיה מחולק שני מטר על שני מטר לכל משפחה עם מחיצה של וילון.

דורית ואחייה

יום אחד דודה שלי הגיעה לבקר אותנו ואמרה לאמא שלי שמאוד צפוף איפה שישנו ושיהיה יותר מקום אם נשלח את שלושת אחיי הגדולים לפנימייה בה יש מיטות ואוכל בשפע מבלי שהם יודעים את השפה העברית. למחרת הגיעה משאית לשער העלייה ולקחה את שלושתם לפנימייה, מבלי שנדע מתי נראה אותם שוב ואיפה הם יגורו. לאחר כמה ימים עברנו לגור באוהל באור יהודה. לכל כמה אוהלים היו שירותים.

הכל היה חשוך בלילה אז תמיד פחדנו ללכת בלילה לשירותים. מכיוון שאני הפכתי להיות האחות הגדולה, התפקיד שלי היה להביא מים למשפחה. הייתי הולכת 200-300 מטרים כל יום לבאר ושם היה איש שתפקידו להוציא מים מהבאר עם דלי כדי שנוכל להתקלח ולעשות את מטלות הבית. כל יום כאשר אמי הלכה ללמוד עברית ואבי הלך לעזור לבנות את המדינה אני ואחי הלכנו לגן ילדים. שמונה חודשים לאחר שעלינו לארץ אחותי הקטנה נולדה. אבי אמר לי להכין לאחותי מיטה.

בחורף היו לנו המון שיטפונות. רצו לקחת אותי למשפחה מתנדבת בתל אביב אבל אני רציתי הביתה ורק בכיתי עד שהחזירו אותי למחרת בבוקר. מהאוהל עברנו לצריף שהיה במרחק של קילומטר אחד מהאוהל. לצריף היו שני חדרים, עם מקלחת ושירותים מחוץ לבית. עדיין לא היה חשמל ולא היה לנו מטבח אך לפחות מים היה. רק לאחר כמה שנים בנו לנו מבנה מעץ ושם בישלנו.

לאחר שנה מאז שהאחים שלנו עזבו לגור בפנימייה, אבי הודיע לי שהאחים שלי צריכים לבוא לבקר אותנו. אחיי חשבו שאנחנו עדיין גרים באוהל, אז אבי ביקש ממני לסדר צלחת עם ממתקים שהוא קנה ולקחת את אחי הקטן ולחכות לאחיי בכביש. אחי לא רצה לבוא איתי וביקש להישאר, אך אני חששתי שהוא יאכל את הממתקים אז נשארתי שם איתו. חיכינו לאחים שלי עד שהם הגיעו והם סיפרו לי שהם זיהו את הצריף על ידי כך שהיה לצריף וילונות שהיו תפורים משמלתה של אמי.

באותה תקופה אני הייתי אחראית על הגינה, בה היו קקטוסים שהערבים שחיו שם לפני, שתלו. את הסברסים מכרנו ועם הכסף שהרווחנו קנינו לאמא שלי פיילה (קערה). כאשר הייתי בת אחת עשרה, אמא החליטה להעביר גם אותי לפנימייה בעפולה, מכיוון שרמת הלימודים שם הייתה גבוהה יותר.

לימודים ומשפחה

בפנימייה היו שישים ילדים, והמנהל ואישתו, ד"ר רוטשילד גרו איתנו בפנימייה עם שלושת הילדים שלהם. הוא היה איש חינוך למופת והוא הנחיל לנו את כל הערכים. כל יום הוא היה מספר לנו על האקטואליה של אותו היום, וביום שישי בערב הוא היה מזמין אורחים לחדר האוכל שלנו והיה שואל שאלות על פרשת השבוע ומחלק נקודות שהומרו לכסף לסרטים, לגלידה ולכל הצרכים שלנו. בפנימייה שם הייתי ארבע שנים.

לאחר מכן עברתי לקיבוץ בארות יצחק, בהמלצתו של ד"ר רוטשילד. שם למדתי תיכון. המורים היו בני הקיבוץ. בתוך תכנית הלימודים היה גם גמרא ומשנה. גרנו שם שלושה בחדר. למדנו בבוקר ואחר הצהריים עבדנו בכל ענפי המשק. נהגנו לעשות תחרויות, ואני זכיתי בתואר אלופת הכותנה. שם למדתי שלוש שנים, ולא עשיתי בגרות אלא הלכתי לבית ספר לאחיות בירושלים, ולמדתי להיות אחות מוסמכת לילדים.

גם בירושלים גרנו בפנימייה שהייתה ליד הבית חולים ועבדנו כל יום במשך ארבע שעות בכל מחלקות בית החולים ולמדנו. מבית הספר לאחיות עברתי לגור עם ההורים באור יהודה ועבדתי בתל השומר במחלקת הילדים. לאחר שנתיים הכרתי את בעלי, אריק, בן כפר ויתקין. הכרתי אותו בעת ביקורי אצל אחותי שלומית שגרה בכפר ויתקין וכעבור חצי שנה התחתנו. כתוצאה מכך התחלתי לעבוד בבית החולים הלל יפה שבחדרה בתור אחות במחלקה הפנימית. לאחר שנה נולדה בתי הבכורה, אפרת, ולאחר שנה וחצי בני חיים וכעבור שש שנים נולד בני סער. היה לנו משק בו היינו עובדים שכלל פרות לחלב, לול מטילות, תרנגולות הודו לבשר ופרדסים של עצי הדר.

כיום, אפרת עובדת כגננת והיא אם חד הורית ללירי. חיים מהנדס אלקטרוניקה ומחשבים, עובד בהוט מובייל, נשוי ללימור בת קצרין ואבא לשלושה ילדים, יואב, ערן ומאיה. בני הקטן, סער, למד טכנאות מחשבים, הכיר את מנדי באנגליה ושם הוא מתגורר איתה עד היום, הוא אב לשתי בנות: האנה ואוליביה. היום הוא הקים ביחד עם עוד שותף חברה עצמאית שמפתחת תוכנה ובנוסף עובד בחברות נוספות.

הזוית האישית

דורית: נהניתי מאד לעבוד עם הנכד שלי ועם שתי התלמידות. הם היו מאד סובלניים הם הקשיבו לי והם עזרו לי. למרות שהם כל היום במסכים כיף שדור כזה גדל בארצנו ואני בטוחה שהם ימשיכו לשמור עליה.

יואב, הדס ואלה: נהנינו מאד לשמוע את סיפורה של דורית. דורית עברה הרבה בחייה והיה ממש מעניין להקשיב לה.