מאגר סיפורי מורשת

שלום קוראים לי אוריה גואטה ואני רוצה לספר לכם על סבתא שלי. לסבתא שלי קוראים סילבנה אהרון.

ילדותה של סבתא

סבתא שלי נולדה בשנת 1952 למשפחת שממה בעיר טריפולי בירת לוב. יש לה עוד 5 אחיות ואח אחד. היא ומשפחתה גרו בבית גדול עם שתי קומות ומרפסת גדולה מול הים.

הם למדו בבית ספר איטלקי יהודי. הם לא שיחקו ברחוב אלא רק בבית כי הם גרו ליד ערבים, וההורים חששו לשלוח את ילדיהם מחוץ לבית ללא השגחה. בבית היו להם הרבה צעצועים ומצבם הכלכלי היה טוב. בדרך כלל הם היו משחקים בין האחים והיו ממציאים כל מיני משחקים והגרלות כדי להפיג את השעמום שלהם.

את רוב הבגדים שלהם אימא של סבתי הייתה תופרת. הילדים היו עוזרים לה לכבס את הבגדים בידיים כי לא הייתה מכונת כביסה.

כשאביה של סבתי היה מגיע מהעבודה הילדים היו רצים להוריד לו את הנעלים ולתת לו את נעלי הבית. מידי פעם, אביה בשעות הערב היה מכין להם תה על פחמים. והילדים היו אהבו להוסיף לכוס בוטנים ולשתות עם התה. אחד המאכלים הטעימים היה תירס על האש. כשאבא של סבתי היה חוזר בליל שבת מבית הכנסת, כל ילד היה מנשק לו את היד והיה מקבל ממנו ברכה.

אמה של סבתי הייתה מרבה להכין מאכלים ועוגות מיוחדים של העדה הטריפוליטאית.

צילום משפחתי.

חגי ומועדי ישראל  בטריפולי שבלוב

לסבתא זיכרונות נעימים מחגי ישראל. סבתא מספרת שאת החגים חגגו בטריפולי בצורה מעניינת וקצת שונה, בסוכות – הם בנו סוכה גדולה במרפסת הבית, בסכך הסוכה קשרו כפות תמרים שהשתלשלו לתוך הסוכה. ותלו גם נרות שעשויים משמן שנקראים "קנדיל", לילדים הייתה סוכה משלהם.

בשמחת תורה – בבית הכנסת כשהגברים היו רוקדים. הילדים היו קופצים על הספסלים ולעיתים הם גם שברו אותם.

בחנוכה – הייתה להם חנכיה גדולה מעץ בה אביה הדליק את נרות החנוכה ובעוד החנכיה דולקת ומפיצה אור ישבו בני הבית ואכלו את הספינג' – סופגניות שאמה הכינה.

בפורים – אימא של סבתי הייתה מכינה עוגיות מיוחדות של העדה המיוחדות לפורים. הם היו מתחפשים ויוצאים לקיים את מצוות משלוח מנות. למשפחות יהודיות מהאזור ואחר כך היו עורכים בבית סעודת פורים גדולה עם אורחים.

בליל ראש חודש ניסן – היו אוכלים מאכל מיוחד שנקרא "בסיסה" הוא היה עשוי מחיטה, שמן ותבלינים. היו שמים בו גם סוכריות ואגוזים. וכל ילד היה לוקח מפתח ומניח בתוך העיסה. ראש המשפחה היה שופך על האצבע שמן ומברך את כולם שיפתח להם המזל.

בחג הפסח – היה להם טבון במרפסת הבית ושם הוריה היו מכינים מצות מהודרות עם כל הדקדוקים והדרישות ההלכתיות. בליל הסדר הכינו את קערת הסימנים של ליל הסדר והניחו אותה על שולחן נמוך. כולם ישבו על שטיחים ומזרונים. והשמחה הייתה גדולה מאוד עם שירים ופיוטים. את ההגדה היו קוראים בעברית ומתרגמים לערבית כדי שכולם יבינו. בשביעי של פסח – אימא של סבתי הייתה מכינה יחד עם הילדים מאכלים הכל בקטן, קציצות קטנות וממולאים קטנים. ואת הכול היו מבשלים בסירים קטנים במיוחד לילדים ואותם אכלו בחג.

בשבועות – אימא של סבתי הייתה מכינה לכל ילד שבעה סוגי עוגיות בכל מיני צורות המיוחדות לפי המסורת הטריפוליטאית. אחר כך היו קושרים לכל אחד את העוגיות עם חוט והיו שמים אותם כמו שרשרת וכל יום הם אכלו עוגייה אחת. הם לא נהגו לאכול מאכלי חלב.

בימות החול – הייתה מאפיה מרכזית, וכל מי שהכין בביתו מאפה יכול היה לבוא ולאפות שם את מה שהכין. לא אחת, סבתא שלי הייתה חוזרת מהמאפיה עם עוגיות, הערבים היו מתנכלים לה ומעיפים לה את העוגות על הרצפה. לפעמים הערבים גם הכו אותם.

היציאה מטריפולי

בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים, ובטריפולי היה בלאגן גדול. הערבים הציקו ליהודים, שרפו חנויות שלהם ואת המכונית של דודי. הם גם ניסו לפרוץ לביתה של סבתי, אך לא הצליחו כי הדלת הייתה מברזל.

המשפחה של סבתי הצליחה לברוח לבתים של השכנים הנוצרים, השכנים הזמינו את המשטרה והשוטרים לקחו אותם למחנה יהודי. כל היהודים היו שם חודש ימים, ואחרי חודש הגיעו פקידים ממשרד הפנים, הם הנפיקו להם דרכונים, ושאלו אותם אם הם מעוניינים לעבור לרומא שבאיטליה. בני המשפחה של סבתי ענו בחיוב. והוטסו לרומא.

לאחר שירדו מהמטוס לקחו אותם באוטובוס למחנה בנאפולי. שם הם שהו חצי שנה. סבתי שהייתה אז נערה צעירה, מספרת, שהיה לה כייף במחנה, אבל אז בא לאמה של סבתי מישהו ואמר להם שאפשר לטוס שוב לטריפולי ולמכור בית ורכוש. סבתי ואמה ודודה טסו לטריפולי כדי למכור את הבית שלהם  ואת החנות של אביה. אחר כך הם עברו לרומא וחיו שם  5 שנים. היה להם שם כייף.

העלייה לארץ

אולם, בשנת 1972 הם החליטו לטוס לישראל. הם רכשו דירה בבת ים ולמדו בישראל באולפן ללימוד השפה העברית. כשהגיעו הם ידעו רק ערבית ואיטלקית. כל המשפחה המורחבת שלהם עלתה לארץ שנים מספר קודם לכן. ורק אז סבתא הכירה אותם. הם התחברו גם לשפה וגם למשפחה וכך התחילו את החיים בארץ. סבתי ואחיה התחתנו והקימו משפחה לתפארת.

הזוית האישית

אוריה: תודה רבה סבתא יקרה, ששיתפת אותי בסיפור חייך, כך זכיתי להכיר את המנהגים המיוחדים של יהדות טריפולי.