מאגר סיפורי מורשת

אני זוכרת את אותו היום שבו התעוררתי עם כל משפחתי בלילה, הסתכלנו לכיוון הים וראיתי אנייה בוערת – לא בלב ים, אלא קרובה מאוד לחוף, באותו חוף שפעם קראו לו חוף ים "שמן". שמעתי רעש של התפוצצות כלי שיט (דרך אגב, אני חושבת שאותם כלי שיט מצויים שם עד היום, בכל מקרה אני זוכרת שראיתי אותם, והילדים שנחשבו שובבים היו שוחים ויושבים על אותם חלקי כלי שיט).

זה היה גם אותו חוף "שמן" שבו אימי נהגה להוריד את בגדיה ולהחליפם עם בגדי העולים החדשים שבאו לחוף הזה. היא לבשה את בגדיהם והם את בגדיה, וזה היה מאוד חשוב, כי כאשר הגיע השיטור של המנדט הבריטי הם ניגשו אל האנשים שנראו עולים בלתי לגליים, והאירוע היה עובר בשלום.

באותו חוף "שמן" היו צריפונים שבהם התגוררו אנשים קשי יום, כולל עולים חדשים, ושם באותו מקום זכור לי שהיה שיטפון אדיר בשנות החמישים.

אחזור לתחילת הסיפור. באותו הלילה ראיתי בעצמי את הערבים עוזבים את בתיהם וצרור חפצים קשורים בבד מונח על כתפיהם. ראיתי אותם הולכים בלי שום אילוץ מצד מישהו או משהו ויורדים לכיוון העיר התחתית. אני זוכרת את אותו אירוע משמח, שבו ישבנו ליד הרדיו ועקבנו בדריכות מי מצביע בעד הקמת מדינה ליהודים וההיענות הייתה גדולה וכך גם השמחה.

זה היה ב-כ"ט בנובמבר, וכאשר נודע ש-33 מדינות הצביעו בעד הקמת המדינה, פרצה השמחה: יצאנו מיד לרחובות, רקדנו והתחבקנו, המוסיקה לריקודים הייתה בתוך הלב ופרצה החוצה בכל העצמה שקיימת.

רקדנו והתחבקנו עם שמחה בלב ודמעות בעיניים – יש לנו מדינה!

עוד הרבה שנים לאחר מכן התקיימו אותם הריקודים, בעיקר ברחוב הרצל, שהיה במשך שנים המרכז של העיר, ואז גם היו בנמצא רמקולים ששידרו לנו את המוסיקה לריקודים, ריקודי עם בעיקר – ריקוד ה"הורה" ו"שאבתם מים בששון" .

החיים בחיפה במלחמת השחרור

אני זוכרת שאמא שלי ז"ל, פנינה, הייתה נוסעת במשוריין על גשר ואדי רושמייה כדי להגיע לבית החרושת למצות, שהיה ממוקם לאחר שעוברים את העיר התחתית. כך גם היו חוזרים הביתה, במשוריין, עד לשכונת הדר, רחוב הרצל. באותם הימים 1946-1947 היו תמיד פרעות באותו איזור. הערבים היו מתקיפים את האוטובוסים עם נוסעיו ושעות רבות המקום היה סגור לרכב פרטי או ציבורי. רק משוריינים היו נוסעים למשימות מאוד מיוחדות כמו – להציל את אותם התושבים ואותם כלי הרכב שהיו לכודים שם, כי היו שם ממש קרבות.

בבניין שבו אימי גרה הייתה באר וממנה שאבו מים, ולעתים קרובות היה מצור, זאת אומרת שהתושבים לא הוקשו לצאת מבתיהם כדי להגן עליהם, כי התחוללו קרבות עזים ואספקת מזון לא הייתה. על כן, בין הפוגה להפוגה התושבים יצאו לחצרות קטפו חוביזה, בישלו אותה בכל מיני צורות ואכלו אותה בכיף רב.

אימא שלי זוכרת שבאחת הפעמים יצא איש דתי עם זקן בזמן הפרעות, ואותם הפורעים עינו אותו ותלשו את זקנו ממש מול חלון בית הוריה.

באותם הימים היו הרבה בעיות גם בחיפה. אנשי המנדט האנגלי היו עושים עוצר. העוצר הזה התבצע בצורה כזאת שהם היו מניחים סרלטינות (זה מין ברזלים מגולגלים עם קצוות חדים שהיו כמו קוצים), היו מניחים אותם על הכביש ואי אפשר היה לעבור.

אני זוכרת שהקרבות הגיעו עד לרחוב מעלה השחרור ואף למעלה יותר. אנחנו גרנו ברחוב מעלה השחרור ושם נאלצנו לעזוב את בתינו בחיפזון. שיכנו אותנו בבית הספר שקראו לו עממי א' (שהיום שופץ והפך להיות בניין המשרדים של עיריית חיפה). נאלצנו לישון בכיתות הלימודים. אני זוכרת שקרובת משפחה שלי בשם שושנה יצאה לחצר בית הספר כשהיתה לבושה בחצאית קלוש ונורה לעברה קליע. קרה נס והקליע עבר בשלושה מקומות בין קפלי החצאית, מקפל אחד לקפל שני.

בסביבות רחוב יונה ורחוב הרצל לא היו יריות והיו הרבה בתים נטושים של הערבים ואמא שלי מצאה בית – דירת חדר ברחוב יונה. ושם התגוררנו במשך זמן קצר מאוד. כשפסקו הסכנות בעיר התחתית אמא שלי גילתה בית ערבי יפיפה ונטוש, אבל בשכנות לאותו בית גר ערבי שקראו לו אבו ררד. הוא נתן את הסכמתו שאנחנו נגור באותו בית, והיתה סימפתיה והסכמה, והחברות נמשכה לכל אורך חייו. הוא אף התחתן אצלנו בבית, עם סובכיה. אמא שלי ערכה להם מסיבת חתונה עם מוזמנים שבאו מנצרת אל ביתנו. אני זוכרת גם את החתולה של אבו ררד – קראו לה בסון.

בכניסה לביתנו החדש בקומה הראשונה הייתה חצר גדולה ולה שער מברזל וגם שני חדרים נפרדים בקומת הכניסה, שאותם אמא שלי מסרה לעולים חדשים שלא היה להם היכן לגור.

סיפור פיקנטי

שמעתי מאימי סיפור פיקנטי, שבין הלוחמים שבאו לעזור לצבא שלנו הגיע גם בן דוד של אמא שלי והוא נכנס לבית שבו התגוררו סבי אליהו וסבתי זוהרה, שעלו עלייה ציונית ממרוקו בשנת 1915 בערך. הבית היה ריק, כי סבי וסבתי נלקחו בשבי הירדני (שמענו שהירדנים היכו אותם והם סבלו סבל רב). אותו קרוב משפחה שנכנס לאותו בית שממנו גורשו סבי וסבתי, לקח משם את הזהב של אימי ושל סבתי והביא אותו לאימי.

בתקופת העלייה, כאשר אכסנו את העולים בצריפים ובאוהלים, אימי נהגה להביאם לביתנו ושם הם גרו לתקופה ארוכה, חצי שנה ויותר, עד אשר הם הסתדרו ורכשו בתים.

דרך אגב, אבי הוא דור רביעי בארץ. קראו לו אהוליאב ז"ל, יליד צפת. כאשר הייתה בצפת רעידת האדמה הגדולה (אינני זוכרת את השנה) שאלתי אותו: "מה לקחת אתך כאשר עזבתם את הבית בבהלה?" והוא אמר לי שהוא לקח פרימוס (פרימוס זה מכשיר שבו יש נפט ובחלקו העליון יש מין מבער) ואיטריות.  הוא הסביר שמים תמיד יש בכל מקום ואיטריות לא מתקלקלות בדרכים, וכך יהיה למשפחתו מה לאכול. מאז אבי ומשפחתו עברו להתגורר בחיפה, ברחוב יואל ליד הגמנסיה "הריאלי".

הזוית האישית

אסתר השתתפה בתכנית הקשר הרב-דורי בשנת תשע"ח בחט"ב אורט דפנה, שבקריית ביאליק, והתרגשה לספר את סיפוריה, הזכורים לה היטב, לפרטי פרטים.

סרטון לסיכום התכנית, מאי 2018: