מאגר סיפורי מורשת

להיות יהודים בהודו:

לסבתא שלי קוראים שרה אפטיקר ולפני שהתחתנה עם סבא שלי קראו לה שרה בנימין. סבתי נולדה ב- 9.1.1933  בהודו, בעיר מומבי. לסבתא שלי יש אח אחד וקוראים לו אלי.

סבתא שלי וסבא שלי, דניאל, התחתנו והולידו שתי ילדות (לפני שעלו לארץ). לילדה הגדולה קוראים ג'מי ולילדה הבינונית קוראים איבון כשסבא וסבתא שלי החליטו לעלות לארץ ג'מי הייתה בת 13, איבון הייתה בת 11.

לפני שאספר על הגעתם לארץ ברצוני להתמקד בחייהם בהודו כיהודים , ששימרו את יהדותם. משפחתה של סבתא שלי שמרה כשרות (הפרדה בכלים של בשר וחלב). אמא של סבתי הייתה לובשת כיסוי ראש ואביה לבש כיפה הילדים לבשו בגדים ארוכים. אביה של סבתי היה הולך לבית הכנסת בשכונה של היהודים וסבתי תמיד רצתה ללכת איתו. הם היו חוגגים חגים ומועדים למשל יום כיפור הם היו צמים בפורים היו חוגגים עם התחפושות והם קראו את מגילת אסתר. בימי שיש אכלו ארוחות ועשו קידוש.

משפחתה של סבתי לא גרו בשכונה של היהודים מסיבות עבודה של ההורים שלה אך כן היו הולכים לשכונה לחגוג חגים ולהתפלל בבית הכנסת. כשסבתא שלי וסבא שלי התחתנו לא הרבה השתנה מהמנהגים והתפילות כי סבתי לא הכריחה את סבא שלי לעשות את כל המנהגים והיא המשיכה לעשות אותם.

כשג'מי ואיבון נולדו הן שמחו שהן חוגגות את כל החגים והמנהגים. סבא וסבתא שלי אהבו להיות בשכונה של היהודים בגלל שהרגישו שייכים לאזור. בשכונה של היהודים לא היה אף קבצן כי כולם דאגו לכולם והיו ארגונים שעוזרים לחלשים, נתן להם אוכל ומים.

היה יהודי מעיראק שקוראים לו יעקב ששון שהיה ממש עשיר והוא בנה מפעל לכותנה, יעקב שכר את כל היהודים כדי שיהיה להם כסף לאוכל. השכונה של היהודים היתה מאד מפותחת, היו 2 בתי ספר, כמה בתי כנסת ומקווה.

משפחתה של סבתי אהבה לחגוג את כל החגים ומנהגים. בהודו הם קיבלו את כולם וכל אחד חגג את החגים שלו ואת המנהגים. סבתא שלי קיבלה המון חברים מכל מיני עדות והיא הייתה מארחת הרבה בבית שלה.

סבתי חינכה כיתות ד' והיא לימדה את כל המקצועות. סבתי לימדה בבית הספר roasary high school שהיה במומבי וכדי להגיע לבית הספר היא הייתה צריכה לנסוע ברכבת כל יום מביתה לבית הספר.

כשסבתי הייתה קטנה (בערך בכיתה ד') היא ומשפחתה חגגו כל חג ומועד כמו ט"ו בשבט וכל הצומים. ארוחת שישי בהודו היו מאד חגיגיות עם צ'אפטי מתוקות ואורז עם קוקוס וכ'ו. בשבת בבוקר סבתי ומשפחתה היו קמים בתשע בבוקר ואוכלים עוגה ושותים תה מתוק. ביום שישי בשעה 16:00 היו מפסיקים לעשות כל מיני דברים כמו לבשל ולהתקלח אז הם לקחו תנורי חימר, מדליקים ומחממים על התנור.

אמא של סבתי הייתה עקרת בית, היא נשארה עם הילדים. אבא של סבתי היה אדריכל צבא בשביל הבריטים.

Story time:

כשסבתי הייתה בת 12 היה טורנדו והיא הייתה בבית הספר שלה שהיה חמש דקות מביתה ואמא שלה באה לקחת אותה הביתה ולהתחבא  מהטורנדו.

כשסבתא וסבא שלי הגיעו לארץ לקראת סוף שנת 1971, 20 ליוני הם הלכו למרכז קליטה בירושלים למשך שנה ובזמן השנה הזאת הם בחנו את הארץ וחשבו אם הם רוצים להישאר פה בארץ ישראל.

The end

סבא שלי עובד בהיי-טק. סבתי הייתה מורה לאנגלית למבוגרים (עסק פרטי).

בשנת 1972 אבי נולד (רונן) וסבא וסבתא שלי החליטו שהם רוצים להישאר פה בארץ. סבא סבתא שלי קנו דירה בחולון ושם התגוררו עד היום, היום סבא וסבתא שלי חושבים על מעבר דירה לתל-מונד כדי שיראו אותנו יותר ביום יום ולא כל שבועיים.

אחיה של סבתי אלי עלה לארץ בשנת 2000 עם אשתו לנה. לאלי ולנה יש שני ילדים נתן ונורית. סבתא שלי וסבא שלי עלו לארץ בגלל שלסבא שלי היה חוזה עם התעשייה האווירית (לא כמו עולים חדשים), אחרי שנה קיבלו את האזרחות.

כשאבי נולד היה את מלחמת יום הכיפורים אז סבתא שלי טיפלה בו לבד כי סבא שלי תמיד היה בעבודה בגלל המלחמה.

התעשייה האווירית עזרה להם לעלות לארץ בכך ששילמה על הכל!

בזמן הטיסה לארץ, המשפחה של סבתי התרגשה מאד והם הבינו והפנימו שהם באמת עולים לארץ (לא עולים חדשים). לג'מי ולאיבון הייתה מורה פרטית שעזרה להם ללמוד עברית ולהשתלב בבית הספר. בשנת 1970 סבא שלי חתם על החוזה של העלייה לישראל ואז הייתה להם שנה כדי לסגור את העניינים בהודו.

ג'מי ואיבון היו בפעילויות כמו צופים ופעילויות מבית הספר. לסבתי היו חששות לגבי העלייה לארץ כמו: מה היא תעשה כי היו לה עוזרות בית כגון

טבחית, שמרטפית ומנקה. לסבתי היה קשה לעשות הכל לבד בבית בלי העוזרות שלה רק היא.