מאגר סיפורי מורשת

שמי אלה קדם ובחרתי לתעד את הסיפור של סבי דוד גלס.

כך מספר סבא: שמי דוד גלס, אני פנסיונר בן 74, נשוי לדבורה, שכנתי מגיל 9, אבא של מירב ורעות, סבא של אלה ומתן.

נולדתי בשנת 1946 ברחובות, גרתי בבית אריזה בפרדס, היכן שהיום יש את "חוויות שוויץ", שם אני נולדתי. כשנה לאחר מכן באו ערבים מרמלה והחלו לירות על האנשים שגרו באזור הפרדסים וגם לגנוב משם דברים. מסיבות בטחוניות עברנו לגור בגיבתון, בצד השני של העיר, שהוא הצד המערבי. קרוב לשם היו שני כפרים ערביים: הראשון נקרא אז זרנוגה, היום זוהי שכונת קריית משה, הכפר הערבי השני נקרא קובבה, היום זוהי שכונת רחובות ההולנדית.

בשנת 1948 החלו ערבים מרמלה לירות על הבתים, לבוא בלילה ולגנוב דברים, גם שם נהיה מסוכן לגור, לכן עברנו  לגור על הגבעה, ברחוב טשרניחובסקי (כך הוא נקרא גם היום). אחרי שנת 1948 הערבים מרמלה עברו לצד המזרחי של ארץ ישראל, לירדן. הערבים שגרו בזרנוגה עברו לצד המערבי של ארץ ישראל, למצרים.

גרנו בבית ליד הסבתא שלי, והיו שם עוד כמה בתים של הדודים שלי. גרנו על הגבעה כ-עשר שנים, היו לנו שם חברים, שהם חברים שלנו עד היום. היה שם מגרש גדול ריק, שם שיחקנו אחה"צ כדורגל, מחבואים ועוד כל מיני משחקים. כל הילדים שיחקו, אז לא היתה טלוויזיה ולא היו מכוניות, שם היינו משחקים.

בקצה הגבעה, לפני הרבה שנים, היתה מחצבה, היתה שם אדמת כורכר, חצבו שם ובתקופה מסוימת הפסיקו לחצוב, כדי לא לגמור את כל הגבעה. אנחנו ראינו שם קיר תלוי של מפולת, כל פעם היתה נופל שם חלק מהאדמה, אנשים היו זורקים שם דברים. זה היה מעין קיר תלול, היינו זורקים שם כל מה שראינו.

אחד המקרים, משעשע מבחינתנו הילדים, אבל מצער עבור מספר אנשים מבוגרים היה ביום אחד אחה"צ. משפחה אחת היתה צריכה לעבור דירה, הם הוציאו את הדברים החוצה ושמו אותם ליד הגדר. היה שם ארון, מיטה, מקרר ועוד דברים. הם חיכו למשאית המובילים שתבוא לקחת את הדברים האלה. אנחנו, בתור ילדים, ראינו את הדברים האלה בחוץ, חשבנו לתומנו שהם רוצים לזרוק אותם. מה עשינו כל החבורה? גררנו את כל הדברים האלה למפולת וזרקנו את הדברים האלה למטה, אנחנו שמחנו מאוד! אותה משפחה היתה בבית, חיכו למשאית שתבוא לקחת. הגיעה המשאית לקחת את הדברים, המשפחה יוצאת  החוצה ולא רואה שום דבר, הם היו בטוחים שגנבו להם את הדברים. אנחנו שמענו את האנשים האלה צועקים וברחנו שלא יראו אותנו, הם בטח לא תיארו לעצמם שחבורת ילדים עשתה להם את הדבר הזה. עברו יום, יומיים שלושה ושכחנו מזה. הם עברו דירה לבית אחר בלי המקרר, בלי המיטה ובלי הארון ואנחנו המשכנו לשחק, להשתולל ולעשות שמח. היינו מוצאים כל מיני דברים לזרוק שם במפולת, זה מה שאהבנו לעשות בשעות הפנאי שלנו, כי היו לנו הרבה שעות פנאי. לא היתה טלוויזיה ולא היו חוגים, כמו שיש היום.

מהבית שלנו, כשהסתכלנו לכיוון מכון ויצמן, ראינו את עמוד התורן של ארמון הנשיא, חיים וייצמן. כשהוא היה בבית, הדגל היה על ראש התורן. בשנת 1952 הנשיא היה חולה. לא לכולם היה רדיו בו יכלו לשמוע את החדשות מיד. אמא שלי היתה כל בוקר יוצאת למרפסת, עולה על המעקה ומסתכלת לכיוון ארמון הנשיא. אז לא היו בתים גבוהים ואפשר היה לראות מקצה אחד של העיר עד לקצה השני. היא ראתה את התורן וראתה שהדגל בראש התורן והבינה שהנשיא עדיין חי. באחד הבקרים, היא מסתכלת ורואה שהדגל נמצא בחצי התורן, זה היה מוקדם עוד לפני שקמנו. דגל בחצי התורן זה אומר שמישהו באבל. היא אמרה אוי ויי, הנשיא כנראה נפטר, היא הודיעה לכולם, לאמא שלה, לאחותה ולדודה שלה. בשמונה בבוקר בחדשות הודיעו גם ברדיו על פטירתו של הנשיא. אנחנו ידענו את זה הרבה לפני. איזה חכמה אמא שלי היתה. היא עלתה כל בוקר לראות, זה היה יום ושבוע עצוב, אבל זה היה דבר יפה מאוד שהיא נהגה לעשות אז.

הזוית האישית

סבא דוד: בחרתי לספר את הסיפור הזה, כי רציתי שנכדתי תכיר את הילדות שלי, איך גדלנו בתקופה שלא היתה לנו טלוויזיה, לא חוגים ולא הרבה צעצועים, אבל בכל זאת ידענו להשתולל וליהנות. היה לי חשוב לספר גם על חיים וייצמן ז"ל, אירוע חשוב בהיסטוריה של מדינת ישראל ושל העיר רחובות. מאוד נהניתי לספר לך, אני עד היום אוהב להתבדח ולעשות שטויות, וזה כיף לשתף את נכדתי בחוויות מצחיקות כאלה.

הנכדה אלה קדם: היה ממש כיף לשמוע על כל מה שסבא עשה עם החבר'ה שלו, והיה לי מאוד מהנה לעבוד איתו.