מאגר סיפורי מורשת

סבתי דינה איליאגוייב, לפני נישואיה שמה היה דינה איליזרוב.

סבתי מספרת:

"נקראתי על שם סבתא רבתא שלי. נולדתי בעיר באקו באזרבייג'אן בתאריך 8/8/1958. אני האחות הבכורה מבין שבעת האחים. ולכן קיבלתי יחס שונה משאר אחיי, יחס רציני בו ציפו ממני לאחריות. נותרנו שישה אחים. לאחי קראו טוליק והוא נהרג במלחמה ברוסיה.

את ילדותי העברתי בעיר מולדתי, היה לנו בית קטן עם שני חדרים וסלון שכלל בתוכו מטבח. הייתה גם חצר, שהיו בה בתים של שכנים אחרים. בחצר היה חדר שירותים קטן, שכולם היו נכנסים אליו לפי תור. בעיר באקו, בה גדלתי, היה ים, בתי כנסת, כנסיות ומסגדים, בתי קולנוע ותיאטראות, מוזיאונים, מזרקות ורכבות תחתיות.

אהבתי את סבתי והרגשתי שמחה בקרבתה, כאילו היא אמי. אהבתי לקרוא ספרים, לשחק משחקים שמשחקים גם בימינו: קלאס, שבויים ואפילו הצלחתי לסובב מסביבי חישוק 500 פעמים! שיחקתי עם חבריי ברחוב. כשהיה שלג הייתי משחקת עם חבריי בחצר בזריקת כדורי שלג. למדתי בבית הספר והייתי תלמידה מצטיינת. אמי אהבה מאוד לבוא לאספות ההורים, בגלל הדברים הטובים שאמרו עליי, כל ההורים היו מסתכלים עליה בקנאה. בכיתה ח'-ט' למדתי לתפור שמלות, חולצות, חצאיות ופיג'מות. את לימודי בבית הספר סיימתי בכיתה י' (שזו הכיתה האחרונה בשנות בית הספר). אירוע שזכור לי היטב הוא מסיבת הסיום לאחר כיתה י' שהתקיימה בחוף הים. הבנות לבשו שמלות שחורות, סינרים לבנים וצעיפים אדומים.

בהיותי בת 16 קרה דבר עצוב, אבי נפטר. יש נוהג אצלנו במשפחה לבקר כולם אחד את השני, בימי חול ובמיוחד בחגים ואירועים מיוחדים, כמו ימי הולדת. את החגים חגגנו כמו בישראל אצל אחד מבני המשפחה. אני הכי אוהבת את ראש השנה ויום כיפור כי יש לי זמן לחשוב על הדברים הטובים ולהתפלל.

את בעלי הכרתי באמצעות שידוך, האימהות שלנו היו חברות והכירו בינינו. התחתנו בשנת 1975 בבאקו באזרבייג'אן בהיותי בת 17. הבן הבכור שלי נולד כשהייתי בת 18, בתי השנייה נולדה כשהייתי בת 20 ובני הצעיר נולד כשהייתי בת 22. במשפחתי קיים מנהג בו כשהבת מתחתנת אימה נותנת לה חפצים אותם אספה עבורה. אני קיבלתי מאמי טבעת, שטיחים וכלים.

עליתי לארץ בשנת 1995 בגיל 36. התחלנו את חיינו כאן בארץ בנצרת עילית, כי היו לנו הרבה קרובי משפחה בעיר. עלינו למדינת ישראל כי רצינו להיות בביתנו, בביתו של העם היהודי. עליתי ארצה עם בעלי, בתי ובני הצעיר. בני הבכור עלה לישראל  שנתיים לפנינו כי באזרבייג'אן הייתה מלחמה ואם היה נשאר חייו היו בסכנה. התחלתי לעבוד בארץ לראשונה, בגיל 37 במפעל עלית, בנצרת עילית. עבדתי שם, למרות הקושי, כל יום במשך 12 שעות. היה קשה אך זו הייתה פרנסה טובה, עבדתי שם במשך 17 שנים. היום אני עובדת במפעל אחר.

בארץ לא המשכתי בלימודיי, כי לא ידעתי עברית. והיום אין תחום מסוים אותו ארצה ללמוד, אבל כשאצא לפנסיה ארצה ללמוד להשתמש במחשב לשימוש יום-יומי. למרות שלא המשכתי בלימודיי אני חושבת שלמידה מעניקה ידע וכלי לחיים ומאפשרת הצלחה בחיים."

הזוית האישית

דינה אליהו: אני נהניתי להקשיב לסיפוריה של סבתי של "איך החיים נראו פעם", למרות שלא היה סיפור היסטורי-משפחתי, מעניין או חשוב. עיינתי באלבום תמונות מפעם בלי שום קשר לעבודה וזה מאוד ריתק אותי.