מאגר סיפורי מורשת

שמי לאוניד ווגמן. אבי יעקוב ואמי יבגנייה. נולדתי ב27 במרץ 1947 ביישוב צ'רנחוב שבאוקראינה. אבי נלחם במלחמת העולם השנייה בצבא האדום ולאחר המלחמה התחתן ועבד עד הפרישה בתור מורה למתמטיקה. אמי עבדה בתור רואת חשבון וקופאית בבנק. השם שלי בא כמחווה לסבי שלא הכרתי, שמו היה לב. במשפחתי יש לי אחות בשם סופיה ואני הבכור מבין השניים.

ילדות ונעורים

ילדותי הייתה ילדות טובה. הייתי ילד מאוד ספורטיבי ואהבתי לשחק בטניס שולחן וכדורגל. היו לי בילדות שני חברים שהיו מאוד קרובים אליי והיינו מבלים את רוב הילדות שלנו ביחד. לאחד קראו חיים ולשני אדיק. חיינו בצורה לא רעה, יחסית לשאר היישוב, בגלל המשרות של הוריי. זו הסיבה שחיינו נוח ולא היה חסר כלום.

גרנו בבית פרטי עם שלושה חדרים. לפני המלחמה הבית היה הרבה יותר גדול אך בזמן המלחמה הבית נפגע ולא הצליחו לשחזר את כולו. בתוך הבית לא היו שירותים. ביתן השירותים עמד בחצר וגם מים לא היו. כדי להשיג מים הינו צריכים ללכת חצי קילומטר לבאר ומשם להביא דליים עם מים. הבית שלי עמד ליד בית הקולנוע והתיאטרון שבו אהבתי לבלות זמן עם חבריי, בדרך לשוק העירוני. אחד הזיכרונות הכי טובים לגבי הבית הוא מיקומו במרחק של כחמש דקות מהאגם שבו אפשר היה להתרחץ. בסמוך לבית היה לנו שדה די גדול שבו גידלנו ירקות ופירות. כל שנה התאספנו עם המשפחה והלכנו לחפור בשדה הזה כדי להוציא את כל מה ששתלנו.

לכיתה א' עליתי בגיל שש וחצי בערך ולמדתי שם עד כיתה ח'. בדרך כלל היו מתחילים ללמוד בבית ספר מגיל שבע אבל קיבלו אותי מוקדם יותר. למדתי טוב, הייתי תלמיד מצטיין אפילו. ואחרי כיתה ח' עברתי לתיכון ושם למדנו עד יא'. לא שונה מהארץ.

לימודים

בשנת 1964 נסעתי לפטרוזבודסק והתחלתי ללמוד באוניברסיטה בפקולטה למתמטיקה. בזמן הלימודים שיחקתי בכדור יד והתקבלתי לקבוצה של האוניברסיטה. היינו נוסעים להרבה מאוד תחרויות בין אוניברסיטאות ברחבי כל ברית המועצות שעוד הייתה קיימת אז, ואפילו זכינו בפרסים. בזמן הלימודים גרתי במעונות הסטודנטים, שהיו הרבה יותר קטנים ממה שיש עכשיו, ובתוך הדירה הקטנה גרנו ארבעה אנשים. שכניי היו מקומיים ורק אני הגעתי מרחוק אבל זה לא הפריע ליחסים ביננו וחיינו טוב ביחד. חברה טובה בסך הכל. בערך בשנה השנייה הייתי צריך לעבוד כדי לשלם על הלימודים. התחלתי לעבוד בלילות בחדר דוודים בתור מסיק כדי לחמם את המעונות, כי בלילה הטמפרטורה יכלה לרדת למינוס שלושים מעלות של קור ובלי חימום. היה נורא קשה.

הייתה לנו חופשה מהלימודים ונסעתי לקרובי משפחה בז'יטומיר, ובקיץ כשהייתי שם הכרתי את ז'אנה שהפכה לאשתי. בשנת 1971 כבר התחתנו ואני המשכתי ללמוד עד סוף אותה שנה עד לקבלת התואר. אחרי האוניברסיטה לא הלכתי לעבוד אלא התגייסתי לצבא.

שירות צבאי

אחרי שסיימתי את הלימודים התגייסתי לצבא והגעתי לדרגת קצין, הוצבתי לשרת בצפון הרחוק ליד היישוב פצ'נגה. זה היה יישוב מאוד נידח, צפונה מהחוג הארקטי, מה שגרם לזה שחצי שנה יש חושך כמעט מוחלט והחצי השני מואר גם בלילה. המקום היה כל כך קר שאפילו אי אפשר היה לחפור באדמה. ממש כמו קרח. היה שם אגם שעל שמו נקרא היישוב וגם בקיץ הטמפרטורה הכי גבוהה הגיעה בסך הכל ל- 12 מעלות, וזה באמצע הקיץ בחודש הכי חם. חיילים הגיעו לשם מכל ברית המועצות. היו כאלה שהגיעו ממקומות שאפילו לא ראו בהם שלג. למזלי ביישוב שלי ראיתי שלג אז היה לי פחות קשה למרות שהיה הרבה יותר קור ושלג מאשר ביישוב שלי. בקור הזה היינו צריכים לעבור אימונים פיזיים ובקור כזה זה היה נורא קשה. בקיץ הצלחנו לשחק בכדורעף עד בערך שלוש בלילה, בלי לשים לב אפילו, כי היה מואר כמו בבוקר. וגם בקור של 12 מעלות בחוץ רצנו לאגם כדי לנסות לשחות, וזה כמעט בלתי אפשרי. בדיוק באותה ריצה שבה נכנסנו למים גם יצאנו מהם. רק הקצינים יכלו לנסות כי החיילים הרגילים היו חייבים לישון.

בזמן הצבא נולד לי בן, שמו אלכס.

בשנת 1973 סיימתי את השירות הצבאי שלי ועברתי לגור בז'יטומיר, יחד עם אשתי ובני, ושם כבר התחלתי לעבוד בתור מורה למתמטיקה, מה שליווה אותי עד הפנסיה. בהתחלה גרנו ביחד עם ההורים של אשתי בדירת שני חדרים. בשנת 1979 נולדה לי עוד בת, שמה סבטה.

החיים לפני העלייה לארץ

כמה שנים אחרי שסיימתי את שירותי הצבאי ואחרי שנולדו לי ילדים קיבלתי העלאה בתפקיד והתמניתי לסגן מנהל בבית הספר שלימדתי בו.

בז'יטומיר לא היה ים ולכן כל שנה בקיץ נסענו לחופשה בים יחד עם כל המשפחה. בסוף הקיץ ובתחילת הסתיו היינו הולכים ליער כדי לאסוף פטריות, זה היה העיסוק האהוב עלינו. היינו הולכים ובאמת אוספים הרבה פטריות ואז היינו מכינים כל מיני מרקים, שימורים, ואפילו מייבשים ומטגנים ביחד עם תפוח אדמה. זה היה אחד המאכלים האהובים על המשפחה. בנוסף היינו הולכים לחנויות של ירקות כי היה צריך לקנות הרבה מאוד ירקות שיספיקו לכל השנה, כי לא גידלו מספיק ירקות ופירות במקומות האלה. מכיוון שירקות נוטים להתקלקל היינו עושים מהירקות חמוצים ושימורים כדי שיחזיקו בחורף.

בז'יטומיר, התחברנו עם ארבע משפחות ונהיינו חברים מאוד טובים. היינו נפגשים כל שבוע. הגברים נסעו לראות משחקי כדורגל של קבוצת העיר באליפות אוקראינה. אחרי המשחקים בילינו בפארק מאוד יפה בז'יטומיר, שם כבר היינו נפגשים עם כלל המשפחות. הפארק היה לצד הנהר טטריב.

בקיץ היינו הולכים לחופי הנהר כדי לשחות ולהשתזף. זה היה אפשרי רק בקיץ ולא לאורך זמן.

אחרי כמה שנים שגרנו אצל הוריה של אשתי עברנו לדירה נפרדת משלנו, דירת שלוש חדרים די גדולה, עם שתי מרפסות צמודות, בבניין של תשע קומות, בקומה החמישית. כשרק קנינו את הדירה עדיין גרנו אצל ההורים של אשתי והיינו צריכים לעשות שיפוץ בדירה לבד. הדירה הייתה ממש עליה ברמה אחרי שגרנו כולנו בחדר אחד. החדר שהיה סלון היה בצורה של מחומש, צורה די לא רגילה לדירות, אבל זה היה גדול. אני ואבא שלי עשינו את כל הפרקט שהיה בחדרים כי הייתה רצפת עץ לא נוחה.

סיפור העלייה והשהייה בארץ

לקראת  שנות ה- 90 התחלנו לחשוב כבר על עזיבת המקום. אוקראינה וברית המועצות החלו נורא להדרדר והתחלנו להרגיש מאויימים ולא שייכים למקום. אחת הסיבות היא הפיצוץ בצ'רנוביל שהיה תחנת כוח גרעינית בעיר צ'רנוביל. הבית שלנו היה כ- 70 קילומטרים משם והיה נורא מסוכן להימצא שם.

בשנת 1986 היה בתחנה הזו פיצוץ שגרם לכמויות אדירות של קרינה לצאת מהכור לאוויר ולהתחיל להתפזר. חלק מהעיר ז'יטומיר בה גרנו היוה כמו גבול עם צ'רנוביל. את הפיצוץ הסתירו מהתושבים במשך חודשים וחיינו בלי לדעת מה קורה ובלי כל חשש. אחרי ששמענו על הפיצוץ אני ואשתי קיבלנו החלטה שאשתי תיקח את הילדים כמה שיותר רחוק ואני אשאר בעיר כדי לפרנס. רק לדה, הכלבה שלנו נשארה איתי.

התחלתי להבין שהמצב הרבה יותר גרוע ממה שמספרים כשלקחתי את הכלבה שלי לווטרינר, כאשר התחיל לנשור לה השיער ואמרו לי להשאיר אותה שם ולהתרחק כי היא מלאה בקרינה ולא היה לה שום סיכוי לשרוד. והיא סתם סבלה וגם סיכנה אותנו.

באותה תקופה, בגלל שהייתי קצין, קראו לי לבוא למילואים באזור של צ'רנוביל. הוציאו משם משאיות לשטיפה וניקוי מקרינה.  הזהירו אותי שלא להתקרב למשאיות האלה כי במכשירים שבודקים קרינה  המד לא היה מספיק גדול כדי להראות את כמות הקרינה האמיתית. סיבה נוספת להחלטה לעלות הייתה נפילת ברית המועצות. כשברית המועצות נפלה החלו הרבה שינויים בממשלות ובערים. קמו שליטים חדשים בכל מקום ועם זה בא גל גדול של פשע ברחבי העיר שלנו. המשטרה בעצמה לא ידעה מה יהיה המצב והיו הרבה איומים מקרב הפושעים. אפילו המשטרה לא פעלה נגדם בגלל שלאותם פושעים היה תקציב גדול בהרבה מזה שהיה למשטרה והם פחדו להתעסק איתם. אחרי זה התחילו להגיע איומים לגבי יהודים. הפושעים איימו שירצחו את כל היהודים בעיר. רגע המשבר הכי גדול שהבנו שאנחנו חייבים לצאת משם היה כשהשכנה אמרה לנו שהיא לא יכולה להציל את כל המשפחה שלנו אז אם אנחנו רוצים למסור לה את הבת שלנו, כדי שלא יגעו, זה בסדר.  אותה שכנה הייתה לא יהודייה ולא הייתה בסכנה כמונו. הרגע הזה באמת עורר בנו זעזוע כבד וממש התחלנו לחשוב מה לעשות. והסיבה הנוספת שבזכותה הצלחנו לצאת מאוקראינה היא האישור לעלות לישראל. אבל בכל זאת העלייה התעכבה ויצאנו רק בשנת 1991, בגלל לימודי הרפואה של בני.

אחרי כל האירועים האלו עלינו על מטוס והגענו לארץ יחד עם המשפחה של אחותי. נחתנו ב- 9 במאי,1991, יום הניצחון במלחמת העולם השנייה. אחרי הנחיתה הגענו לעיר ראשון לציון וגרנו בהתחלה ארבע משפחות ביחד, המשפחה שלי המשפחה של סופיה וההורים שלנו וההורים של בעלה של סופיה. הדירה הייתה ברחוב אלפרין 3 בקומת קרקע. הדירה לא הספיקה כי היו לה בסך הכל ארבעה חדרים. העבודה הראשונה שלי הייתה על משאית זבל ואשתי הלכה לעבוד בגן. לעומת אוקראינה שבה הייתי סגן מנהל והיא הייתה מורה למוזיקה. רמת החיים כמובן ירדה אבל העדפנו להיות בטוחים ובמקום שאנחנו מרגישים בו שייכים.

בתקופה הראשונה הלכנו ללמוד באולפן א' כדי ללמוד עברית. ואחר כך אני ואשתי הלכנו ללמוד באולפן ב'. אחרי הלימודים באולפן הזמינו אותי למבחני קבלה לאוניברסיטת באר שבע כדי להוכיח שהייתי מורה למתמטיקה. באוניברסיטת באר שבע למדתי קורסים נוספים להוראה, במשך שנה, כדי לקבל תעודת הוראה ישראלית ואשתי לקחה קורס לגננות כדי לעבוד בגן ילדים בתור גננת. בזמן הלימודים לקחנו הלוואה וקנינו דירה באשדוד באזור ב'. דירה של שלושה חדרים למשפחה שלנו. אחרי סיום הלימודים התחלתי לעבוד בחדר אוכל במפעל אלקטרה כי לא מצאתי עדיין עבודה בתור מורה באשדוד. יום אחד ראיתי שיש מקום בבית ספר של פנימיית "ניצנים" ולשם כבר הצלחתי להתקבל. בית הספר נמצא במושב זיתן ולימדתי שם מתמטיקה וגם לימדתי טניס שולחן. הילדים שלימדתי אמנם היו בחינוך מיוחד אבל הגשתי אותם לבגרויות של 3 יחידות והם הצליחו. לאחר כמה שנים סגרו את הפנימיה בזיתן ונפתח בית ספר "ניצנים" בגדרה והפנימיה הועברה גם היא למקום אחר אבל התלמידים נשארו אותם תלמידים. פשוט הם היו צריכים לנסוע כל יום לבית הספר בגדרה.

בשנת 2002 עברנו דירה מאזור ב' לאזור יב' שם אנחנו מתגוררים עד היום. זה היה כמו התחלה של עידן חדש בחיים שלנו כי בהתחלה המעבר היה נורא קשה גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה מנטלית כי הכל היה שונה וכל מה שהכרנו פשוט נעלם.

געגוע

אני מאוד מתגעגע לשלג ולאסוף בולים והכי הרבה אני מתגעגע לחברים שהשארתי שם, שאני לא אוכל לראות יותר, אבל חוץ מזה לא חסר לי כלום.

כיום אני בפנסיה ויש לי רכב. אני מבלה יותר זמן עם הילדים והנכדים מה שלא הספקתי כשעבדתי. אני יכול להביע את דעתי עכשיו ופעם באוקראינה זה היה מסוכן. אפילו לא יכולתי לראות סרטים שאני רוצה בטלוויזיה כי הממשלה הייתה חוסמת כמעט הכל.

כל ההחלטות שעשיתי בחיים משתלמות ואני יכול לחיות טוב ובנח.

הזוית האישית

טל: נהנתי נורא לכתוב את הדברים על סבא שלי למדתי הרבה על העבר שלו והרגשתי שזה קירב בינינו.