מאגר סיפורי מורשת

פרק חדש בפתח

אחר ילדות מאושרת בקיבוץ, פרק חדש בפתח, הגיוס לצה"ל והאתגר במשימות החייל. תקופת הגיוס שנתיים ושלשה חודשים, ששונה לאחר מכן לשנתיים וחצי ולבסוף נקבע סופית לשלש שנות שירות. גייסתי, חוילתי והגעתי בשעה טובה למחנה הטירונות של חיל הנח"ל במחנה 80, כיום הוא נקרא מחנה דותן. להחלפת השם אין קשר לסיפור, אבל טוב לדעת.

הייתי חייל בפלוגת בני משקים גיוס נובמבר 65, טירונות של כמעט ארבעה חודשים. טירונות קשה וארוכה כדי להכשיר אותנו לחיילים מן המניין תוך התרכזות בהווה והשארת העבר מאחור. ׳יציאת מצרים מודרנית, במקום המדבר כמקום היתוך, מחנה 80 נהיה מקום ההיתוך במשך ארבעת החודשים. במשימות המוטלות עלינו היתה עבודה בסיסית מנוהלת על ידי הרס"ר הגדודי בשם אפללו.

קוריוז קטן לגבי אפללו, יש האומרים שכאשר הוא היה חניך קורס מכי"ם בשבטה, באחד מן המסדרים של יום שישי, נשמעה הפקודה "אף מילה לא" ופתאום רואים את החיל אפללו, רץ לכיוון המפקד ומצדיע. כולם סקרנים לפשר הופעתו ואז הוא הסביר שבהשמעת הפקודה "אף מילה לא" – הוא שמע והבין שאמרו את שמו – ׳אפללו׳. לגבי הרס"ר אפללו במחנה, היום הכי בטוח לא להתפס בלבוש מרושל היה יום ראשון, היות ואפללו היה עסוק בקריאת עתוני הספורט או מוספי הספורט של יום ראשון לאחר משחקי השבת. עבודה בסיסית במחנה, בעיקר במטבח ועבודות רס"ר. קימה מוקדמת, עבודה במטבח המרכזי ובחדר אוכל של החיילים, בהגשת אוכל, ניקיון, רחצת כלים וסבלות כללית. יום ארוך ומעייף אשר בסוף היום היו לנו תורנויות שמירה וכוננות.

בתקופה המדוברת התקיימה בצה"ל "תחרות המשק הגדודי" או "תחרות הבסיס המסודר", שמות שונים לדבר אחד וזאת בדיקה פיקודית של נוהל אחזקה וניקיון הגדוד, שכלל את המטבח, שירותים בבסיס ומחסני מזון. כל יחידה רוצה להרשים והחיילים היו ה"עבדים התורניים". עבודה בסיסית הייתה לתקופה של שבוע אחד בלבד, אבל שבוע של עייפות קשה. כדי להפיג קצת את העייפות ולעצום את העיניים לכמה דקות, הייתי בורח לשירותים ומחפש תא עם כסא לשבת עליו. באותם ימים לא היה פחד של הדבקה ממחלת האיידס כי גם לא היינו מודעים לזה. ישיבה של כמה דקות ללא קושי להרדם ולאגור קצת כוח להמשך היום וכך במשך שבוע החיילות, עברה דרך השירותים כמקום לחידוש אנרגיות.

לקראת סוף השבוע, קיבלתי העברה לחדר האוכל של הקצינים ואינני יודע עם בגלל היותי חייל ממושמע או בגלל סיבה אחרת. חדר האוכל של הקצינים נמצא ליד מגרש הכדורסל ובקו אלכסוני לשער המחנה ולמתקן המעצר הגדודי. בשבת לאחר סיום העבודה הבסיסית אמור היה להתקיים טורניר כדורסל של פלוגות הבסיס. אנוכי הייתי רשום לשחק בפלוגת בני משקים, בהיותי שחקן פעיל בליגה ארצית עם קיבוץ גניגר. התייצבתי כנדרש בחדר אוכל קצינים וקבלתי את ההוראות כיצד להתנהג במעמד של הקצינים הבאים לסעוד.

לקראת צהריים הולבשנו במדים לבנים וכובע על הראש במעמד של צוות המטבח ליצג את היחידה בצורה הטובה ביותר בתחרות הפיקודית. הכל מוכן להתחלת הגשה לאחר קבלת האוכל מהמטבח הכללי וכל מה שצריך לרגע זה, בואם של הקצינים ובני פמלייתם. הארוחה כללה מנת בשר עם תפוח אדמה וגם הוגש לשולחן חלות שבת טריות בתלבושת עם כובע של טבח, הייתי זוכה בפרס הראשון של תחפושות פורים, אבל אילו היו ההוראות והלכתי עם זה. עד שלב מסוים הכל הלך חלק, טוב וללא הפתעות וכך רציתי שהיום יגמר ואוכל לחזור למאהל ולהתרכז לטורניר שלמחרת.

הגשנו את המנות בשירות אדיב כיאה לצבא מסודר, הגון המכבד את קציניו. כאשר התחלתי להרהר במחשבות על יום המחרת, נכנסו עוד קצינים ובניהם נכנסה גם בחורה באזרחית ויתישבו בשולחן. אני נתתי מבט מחודש בבחורה שהייתה לבושה באזרחית, להיות בטוח שעיני לא מטעות אותי, ברגע זה חשכו עיניי אשר ממילא היו עייפות ואדומות. הבחורה באזרחית הייתה בחורה מקיבוץ גניגר, שנה מעלי ואחות של בת כתתי ואני המלובש בתחפושת פורים של צוות מטבח בתחרות "המלצר האדיב של הפיקוד", מוטל התפקיד להגיש לה את מנת השבת עם פרוסות החלה.

כחייל אמיץ, ללא היסוס עושים חושבים והערכת מצב מחודשת לרגל המצב החדש שנוצר לפתע במרחב פעולתי, החלטתי לא לגשת לשולחן שלהם המשכתי להגיש מנות לשולחנות אחרים בחדר. כמובן הצעקה: "הי חייל", לא איחרה לבא ולפני שנוצרת מהומה, שיניתי טאקטיקה וניגשתי עם הצלחות לשולחנם, כי הרי את המשימה צריכים לגמור בצורה הטובה האדיבה ביותר, והרי אני בתחרות פיקודית ואין אני רוצה לסחוב כל חיי את האשמה שמחנה 80 או מחנה דותן הפסיד את הכתר בגלל טוראי שסירב להגיש אוכל לבת קיבוצו.

כידוע בתקופה הזאת, הקיבוץ היה עם לינה משותפת, חדר אוכל מרכזי ומועדון לחבר פעיל וכמובן בתנועה הקיבוצית היתה מחלקת הבטחון אשר דאגה לחיילי התנועה ובמיוחד ביחידת הנח"ל. החיילים אשר היו באים לחופשת שבת היו מספרים על גבורתם במדים בחדרי חדרים או יושבים על הדשא בימי הקיץ. והנה אני החייל מפלוגת בני משקים, אשר חשב להיות באימונים על הר ההימליה ולטפס על הר הכי גבוה בעולם, אשב ואספר על תחרות הפיקודית בלבוש של טבח, העושה ספירת מנות ומגיש אותם לקצינים הגיבורים של מחנה 80.

כאמור שיניתי דעה, הגשתי את המנות כאשר ראשי מוסט הצידה למנוע זהות (כנראה שאוכל להיות סוכן מוסד בעתיד) והגשתי באדיבות את מנות האוכל ופרוסות חלת השבת. חלות טריות, מתוקות במקצת, הסמל היהודי לערב שבת הקרבה וגם הסיבה להמשך הסיפור.

שבת בבוקר, טורניר הכדורסל אמור להתחיל בשעה 00:10, כאשר בסיומו יקבע הפלוגה המנצחת. היות ואני חייל והוכשרתי להיות בעל תושיה במצבים מסוימים, ניצלתי את חוש הרעב והרצון להרגיש את השבת. נגשתי בצעדים מדודים לכיוון חדר אוכל הקצינים כדי ׳לקחת כמה פרוסות של חלת השבת, אשר ידעתי את מיקומם המדויק. חשבתי שהמשימה תיהיה מהירה, נקייה וללא עקבות, אבל משהו השתבש לי. כאשר הייתי על המסדרון של חדר האוכל ולפני שהגעתי לפתוח את דלת הכניסה, שמעתי קריאה בהולה בקול סמכותי, "חייל לאן?", אני עוצר, מסתובב ולפני עומד אדם כהה פנים, לבוש במדים מדודים היטב ונעליים מצוחצחות להפליא עם דרגות רס"ר. חוש הרעב פינה את מקומו לחוש המילמול וברגע מסוים מצאתי את עצמי בשביל ליד מגרש הכדורסל עליו אני צריך לשחק, אבל במקום זה נשמעה הפקודה המשמעותית של הרס"ר: "קדימה צעד" ובשמאל ימין הוביל אותי לכיוון השער ישר למתקן המעצר, בפיקודו של הש"ג בדרגת טר"ש.

העניינים התחילו להיות מסבוכים ואני התחלתי קצת לדאוג כי הדבר עבר לפסים לא נעימים. המעשה של הרס"ר גרם לחיל המופקד על חדר המעצר לקום בבהלה בשעה 15:09 ויכולת להרגיש את הכעס על פניו היות והעירו אותו כל כך מוקדם בשבת. כנראה המלמול שלי לא שכנע אותו וגם לא מצא חן בעיני הרס"ר המכובד וכהה העור וללא משפט נכלאתי על התפרצות למקום צבאי ללא רשות המפקדים. במצב הזה חוש הפחד תופסת תאוצה. היות ואני נתון בין הפטיש והסדן. הפטיש בדמותו של הרס"ר המצוחצח אשר כנראה מחפש עליה בדרגה וצל"ש חילי על מעשה עילאי של שמירת אחד מן עשרת הדברות – "לא לגנוב" ובמיוחד בשבת קודש והסדן בדמותו של של הש"ג שזה עתה התרגז וכעס על קימה בהולה בשעות של אמצע הבוקר בשבת. בשלב זה הייתי בשעת חקירות אינטנסיבית על ידי הרס"ר המלומד ולאור התשובות שלי נגזר העונש.

השאלה הראשונה הייתה לאיזו פלוגה אני שייך? כאשר שמע את תשובתי המנומקת בחוזקה "פלוגת בני משקים", מבט פניו השתנו, נעשו קשוחים יותר כאשר השאלה הבאה הייתה: "מהיכן אני בארץ?" ותשובתי לא איחרה לבוא ובגאווה צעקתי "קיבוץ גניגר בעמק". יותר שאלות לא נשאלו וללא משפט צבאי וללא ידיעת מפקדי הרס"ר נתן את פקודת המאסר הכי נבזית שאפשר. ברגע זה פנה לש"ג הכעוס לקחת לי את שרוכי הנעליים, החגורה והדסקית ונתן לו פקודה נחרצת, שאני לא אהיה כמו שאר העצירים ולא תהיה באפשרותי הכבוד לצאת מתא המעצר בשעות האכילה. בכדי לציין את חומרת מעשי, קבע גם שאת הצרכים אעשה לתוך דלי. ברגע זה התחלתי להרגיש חנוק וחסר אונים, כי כל זה קורה לי ללא ידיעת מפקדי ובהיותי טירון ובטמטום הצה"לי יכולים להגיש לי תלונה של נפקדות. לאחר שהרס׳ר עזב את המתקן ובשלב ההתאוששות והמחשבות עם עצמי, הבנתי מה הביא לרס"ר את הסעיף שגרם לו כל כך הרבה כעס ולהחלטת המעצר.

התשובה המשולבת – בני משקים וקיבוץ גניגר. במחנה 80 שירת חייל חבר קיבוץ גניגר בטירונות בשם נח רם ולאחר מכן חזר לבסיס כקצין, כשמו הוא היה איש גבוה מאד, שחקן כדורסל מצטיין אשר שחק בליגה הראשונה בקבוצת משמר העמק ואף הצליח להגיע לנבחרת ישראל.

כמו כן בזמן שירותו יציג את התנועה הקיבוצית במסע ובטורניר כדורסל באסיה.

הרס"ר מאד לא אהב את צורת השירות הזאת וחפש קורבן ומצא אותי כמיצג את הקיבוץ. הרס"ר כנראה עם הרקע ממנו בא לא אהב בני קיבוצים אשר נקראו בזמנו ילדי שמנת וכאן בא פרשת המעצר המוזרה והבזויה. הרגע המשפיל ביותר הוא כאשר מורידים לך את כל הדברים העלולים לעזור לך לבצע מעשה זדוני למשהו או לעצמך והרגע שהדלת נסגרת עליך ואתה בפנים. הייתי לבד בתא כאשר הש׳ג בחדרו אשר היה צמוד לתא שלי. חיפשתי דרך להחזיר את עצמי לאדם שפוי וערכי והחלטתי לעבור לחוש הומור כדי לערער את בטחונו של הש׳ג העייף הרוצה להמשיך לשון. התחלתי למלמל לעצמי בצורה כזאת שהוא יוכל לשמוע וגם יגרום לו להפריע להרדם. אמרתי, חכה, חכה שהדוד שלי יגיע ביום ראשון. ציוץ רגעי וטיפשי למעשה טיפשי חסר פרופורציה במחנה צבאי עם שנאה ונקמנות מיותרת של מפקדים ועוד הפעם המשכתי למלמל את אותו המשפט עד שהש"ג פנה אלי בצעקה: "מי זה הדוד שלך?" אמרתי לו בנחישות שלא אגיד לו ושיחכה ליום המחרת כדי שיראה ויתרשם בעצמו. כנראה הסקרנות ואי הידיעה עשתה את שלו, הש׳ג יצא מחדרו ופנה אלי בחנפנות ושאל: "מי זה הדוד שלך?"

אמרתי לו שהדוד שלי הוא מפקד הבסיס שהיה בדרגת סא"ל. (שמו היה ענבר לימים תת אלוף מפקד משטרה צבאית), כנראה אמרתי זאת בהדגשה כל כך טובה ואמינה והוא השתכנע. (חוש הומור טוב גם לבריאות) אמנם הוא היה ש"ג בדרגת טר"ש, אבל הוא ידע שכל הסיפור המעצר הבזוי לא נכון ולא צודק והוא הבין שהוא יכול להסתבך.

הש"ג קיבל פחד, עזב את המתקן ורץ לתוך הבסיס ואני נשאר תקוע בתא שלי הקטן. כעבור חצי שעה מתייצב חזרה הש׳ג ולאחר מכן מופיע המפקד שלי, בני שמו בדרגת רב"ט, תושב חיפה. הנני יודע מה היו היחסים ביניהם אבל לאחר דיון קצר, הוחזרו לי השרוכים, החגורה והדסקית ויתר הדברים ויצאתי אל החופש. כדורסל לא שיחקתי, ארוחת צהריים פספסתי ואת חלת השבת הנכספת לא לקחתי. צלקת נפשית נשארה תקופה מסוימת אבל הגלידה מהר מאד, כי הבנתי כבר אז שבע שנים לאחר עליתי ארצה ששנאה היא לא רק בין מדינות אשר בשביל זה צריך צבא, אבל גם ששנאה מושרשת בעם היהודי המופלג והמקוטב אשר מביא סבל מיותר להרבה אנשים טובים, בהיותם שונים.

אינני זוכר את ההסבר, אבל מצאתי את עצמי מקבל חופשת צ'ופר של אחה"צ עד הערב ובחפזה ובמהירות מרבית יצאתי לטרמפיאדה בכביש לכיוון עפולה דרך ואדי ערה. נסיעה לקיבוץ גניגר שבגלל שניים מחבריה, אני הייתי כוכב הסיפור. באותם הימים, המושג נסיעה בטרמפים הייתה מאד נפוצה והנהגים היו מאד אדיבים לעצור לחיילים ולקחת אותם ליעדם. אל אף שהנסיעה דרך ואדי ערה עם הכפרים הערבים הפזורים לאורכה, הנסיעה עברה חלקה. הפתעה יפה להורי אשר לא ציפו לראות את החייל האמיץ בשעות אלו. פעם התנגן ברדיו שיר "חיימקה שלי" על אמא גאה בבנה החייל ובכן ללא השיר, אמא שלי היקרה עטפה אותי באהבה ומיד הלכה למלאכת הכנת ארוחה של "יידישה מאמא" לחייל הכי אמיץ בצה"ל אשר על אף הקשיחות הנבזית של רס"ר מצוחצח וכהה עור וש"ג כעוס זכיתי בחופשת צ'ופר לאכול את האוכל של אמא ואבא ולטעום פרוסות של חלת שבת כאהבת נפשי. האם חייל העובר בכותלי חדר המעצר בבסיס יהיה בעתיד חייל טוב ואמיץ? יש האומרים שכן. גמרתי טירונות, עברתי לקורס מכים בשבטה ולבסוף גמרתי קורס קצינים בשילוב פעיל במלחמת ששת הימים כצוער. אל אף הפציעה במלחמה המשכתי להתנדב ליחידות קרביות והצלחתי ליישם בהצלחה הרבה משגיאות מפקדי לאורך שירותי הצבאי. שירות בצבא העם, כור ההיתוך של צעירי עם ישראל המקוטב המפולג.

הזוית האישית

אמיר דותן וסבא יהושע דותן השתתפו בתכנית הקשר הרב דורי והעלו את תיעוד סיפורו של סבא יהושע דותן.