מאגר סיפורי מורשת

הילדות הקשה של סבתא לודמילה

לסבתא שלי קוראים לודמילה ציפין, היא נולדה בשנת 1939.

היא גרה וגדלה בכפר קטן אוליינובקה  שבאוקראינה. במשפחה שלה היו 13 נפשות: אמא, אבא, ואחד עשר ילדים, סבתא הייתה הילדה הכי צעירה.

בזמנה הפנוי בבית עזרה לאמא שלה בעבודות הבית.

סבתא סיפרה שבשנת 1941 החלה מלחמת העולם השנייה, הגרמנים כבשו את אוקראינה. אבא שלה הלך לעבודות כפייה והיא נשארה עם אחיה ואמא שלה.

בשנת 1945 נגמרה המלחמה באוקראינה ואביה חזר למשפחה בשלום. כשנגמרה המלחמה היא הלכה ללמוד בבית ספר יסודי ואהבה מאוד ללמוד.

עד עכשיו סבתא זוכרת את שמה של המורה הראשונה שלה. קראו לה ולריה אייסמונד. כשסבתא למדה בבית הספר, בנוסף ללימודי מקצועות הליבה כמו שפה, חשבון, ופיזיקה לימדו אותם לתפור, לרקוד ולכתוב שירים.

סבתא שלי אהבה ללמוד ספרות בבית הספר. היה נהוג אחרי בית הספר לעזור להורים: לאסוף ורדים ולבנדר.  על העבודות האלו ילדים היו מקבלים שכר. סבתא הייתה מביאה הביתה פיסת לחם והייתה גאה בזה. תלמידים למדו בבית ספר רק שבע שנים, עד כיתה ז, ולא הייתה אופציה להמשיך ללמוד. לכן כשסבתא הייתה בת 16, כמה שנים אחרי שסיימה את הלימודים, היא התחילה לעבוד בשדה ולקבל משכורת. למרות שלילדים שילמו פחות סבתא הייתה שמחה מאוד שהייתה לה אפשרות לעזור למשפחה.

הילדות  של סבתא לא הייתה קלה. היא לא ידעה מה זה לחיות בלי דאגות! אבל,יחד עם זאת, היא ידעה לשמוח.

בחגים הילדים שרו ורקדו לכבוד אנשי הכפר וסבתא אהבה מאוד להשתתף בהופעות. היא שרה  יפה. יכול להיות שאני רכשתי את הכישרון לשיר מסבתא שלי.

בגיל 18 סבתא הלכה ללמוד קורס אחיות בבית חולים. בגיל 19 כאשר היא סיימה את הלימודים, היא התחתנה עם סבא שלי לב.

דגל אדום של סבתא

כשסבתא שלי הייתה צעירה, היא וכל אנשי הכפר נהגו לחגוג את חג הפועלים בתאריך ה-1 למאי. יום לפני החגיגות היא ואחותה נהגו לקחת סדין ולצבוע אותו בצבע אדום, הצבעים של דגל בריה"מ, בשביל המצעד. אך, מכיוון שפעם לא היו צבעים, הם היו לוקחים בצל בצבע אדום, היו חותכים אותו לחתיכות קטנות, מפזרים על הסדין ומשרים אותו במים. יום למחרת הסדינים היו הופכים לצבע אדום.

בבוקר של ה-1 למאי, שזה יום הפועלים,  היו יוצאים כל תושבי הכפר עם הדגלים שהכינו למצעד. .בערב כל התושבים היו באים  לבמות. שם ערכו מופע כישרונות וכל מי שרצה, יכול היה לעלות על במה ולשיר, לרקוד או לספר פואמה.

יום אחד, 1.5.2008, כשסבתא כבר גרה בארץ, במקום לחגוג את חג הפועלים היא והמשפחה חגגו חג אחר – יום הולדתי!

מתנה לחתונה

סבתא שלי לודמילה וסבא שלי לב הכירו אחד את השניה במסיבה. בראשון למרץ, 1958 סבתא שלי וחבריה הלכו לסרט. אחרי הסרט הם החליטו להמשיך את החגיגה ולרקוד במסיבה.

שם סבתא שלי פגשה את סבא. סבא היה לבוש  במדים של צבא, מכיוון שהוא רק חזר מהטירונות. הם נהנו ביחד במסיבה ומהיום הזה התחילו להיפגש ולצאת.

סבתא זוכרת שבשבעה  בספטמבר 1959 היא חזרה הביתה ממשמרת לילה.  כאשר היא נכנסה לחדרה היא ראתה את סבא שלי יושב על מיטתה. הם ישבו  כמה דקות בשקט ואז הוא שאל אותה: "אם היא יודעת להכין דייסה?" סבתא ענתה לו שאין לה בעיה לבשל דייסה. לאחר כמה דקות הוא שאל אותה אם היא יודעת שהוא יהודי – היא אמרה שהיא יודעת ולא אכפת לה.

אז הוא אמר: בואי נלך למועצה אזורית ונתחתן. זאת הייתה הצעת הנישואים. סבא וסבתא התחתנו  במועצה.

מכיוון שפעם, לא הייתה רבנות, אלא כולם חגגו את חתונתם במועצות ובעיריות. סבתא לא התחתנה בשמלת כלה משום שפעם לא היו מתחתנים בשמלות כלה בכפרים עניים. לאחר החתונה סבא וסבתא היו צריכים ללכת להוריו של סבא.

סבא עזב את סבתא לכמה דקות והלך לחנות. היא חשבה שהוא הלך לקנות פרחים או סוכריות למשפחתו. אך כשחזר הביתה, הביא לה כמתנה לחתונה, גרביונים חדשים במקום טבעת מכיוון שזכר שלפני החתונה נקרעו הגרביונים, פעם הגרביונים עלו הרבה כסף, ולא יכלה ללכת למשפחתו עם גרביונים קרועים.

סבתא לודמילה מצאה חן  בעיני המשפחה של סבא. גם שם היו אחד עשר ילדים. עד היום סבתי, אחיותיו ואחיו של סבא שומרים על קשר טוב ונפגשים מדי פעם.

ומאז, סבתא שלי וסבא שלי גרים ביחד, נולדו להם  שני ילדים, בן ובת, וחיים בשמחה כבר 61 שנה.

סיפור העלייה 

הסיפור התחיל בזה שאחותו של סבא, ריטה, ומשפחתה עלו לישראל, לעיר אשדוד מקרים, עיר באוקראינה.

סבא שלי בא לבקר אותה והתאהב בארץ ישראל, בשפה, תרבות ובאפשרויות לעבודה. כשהוא חזר הביתה, שיכנע את כל המשפחה לעלות לארץ ישראל.

ב – 3 במרץ 1999, סבא,סבתא, אמא שלי, אחי, ודוד שלי עם משפחתו עלו לארץ ישראל.

הם הגיעו לעיר אשקלון בתקופה של  חג פורים, ולכן קיבלו אותם בשמחה ובזרועות פתוחות.

בשבוע הראשון בארץ כולם  גרו אצל אחותו של סבא ואז סבא וסבתא שכרו דירה בשכונה מיוחדת, שגרים בה רק אנשים מבוגרים וקשישים והמשפחה שלי ושל דוד שלי שכרו דירות נפרדות.

סבא שלי התקבל לעבוד בצבא כנהג, אך לצערו אחרי זמן מה הוא עבר ניתוח ולא היה כשיר לעבודה יותר.

סבתא התחילה לעבוד כאחות  ואמא כעובדת מעבדה בבית חולים. אחי המשיך את הלימודים בתכנית של עולים בבית הספר "כפר סילבר".

לדודי היה מאוד קשה, הוא לא התחבר לאקלים החם בארץ והחליט לחזור לאוקראינה. אשתו אילנה נשארה לגור בישראל.

סבתא שלי שמחה מאוד שעלתה לארץ ולא מתחרטת אפילו לשנייה על ההחלטה שלה. היום היא בת 81, מתנדבת בצה"ל ואוהבת זאת מכיוון שהיא אסירת תודה לכל החיילים ששומרים על הארץ שלנו ועל תושביה.

גלגולו של חפץ

סבתא מספרת שאמא שלה נתנה לה במתנה לחתונה ציפית לכרית. במשפחתה הייתה מסורת לתפור לכל בת ציפית לכרית לפני החתונה.

תחילה, כשסבתא גרה באוקראינה, היא כיסתה את הכרית בציפית הזאת. כשעלתה לישראל  היא הפסיקה להשתמש בציפית כי ראתה שלא עושים זאת בארץ והחליטה לשמור אותה בתיבה. הציפית נתפרה בידיה של אמא שלה, עם חוטים לבנים עבים שהיו אז, מתחת למספר 10. סבתא רוצה להמשיך את המסורת ולהביא את הציפית לי, לנכדה שלה, ואני צריכה לשמור אותה ולהעביר אותה לנכדים שלי. סבתא שומרת היטב את  הציפית הזאת מכיוון שהיא יקרה לה מאוד והיא מסמלת אחדות של משפחה.

בנוסף לכך, סבתא בעד הרעיון שצריך לשמור על העבר שלנו, לכבד אותו, ולהעביר את הערכים המשפחתיים החשובים והיקרים במשך דורות רבים מאוד.

יום אחד סבתא לקחה את הציפית, אחסנה אותה בתיבה וכתבה עליה מכתב לנכדים:

בפתקית כתוב :

"נכדים יקרים שלי, ציפית זאת רקמה סבתא שלי, שהיא סבתא רבתא שלכם. שמה מארוסה פירסנובה. היו לה 8 בנות ו-3 בנים. היא רצתה לרקום לכל אחד שמיכה, אבל לא היו לה חוטים. מכיוון שהיו לה הרבה ילדים וסבתא רבתא שלכם עבדה במפעל, נתנו לה שאריות קטנות, שבהם השתמשה בעבודה. אני זוכרת את עצמי גוזרת חתיכות יפות משאריות האלו."

הזוית האישית

הפרויקט נתן לי את הזכות להכיר את סבתא שלי יותר לעומק ולבלות איתה עוד זמן יקר. אני למדתי להבין את סבתא שלי יותר ולהיות סבלנית לגביה.