החטיפה שלא הייתה
הסיפור של ציפי לוי, סבתא של הראל
שמי ציפי (רמונד) לוי. נולדתי במרוקו בעיר מרקש ב- 16.08.1947 להוריי מרסל ויוסף וקנין.
בגיל שנתיים הוריי עברו לקזבלנקה עם סבתי ואחותי התינוקת דבורה.
בקזבלנקה נולדו עוד שלושה אחים: ברטו, רחל וריטה. את שמי עברתו בארץ לצפורה. גרנו בבית מאוד גדול, עם הרבה חדרים וטרסה (מרפסת) ענקית (בביקורי במרוקו צילמנו את הבית, כמובן שהבית עבר שינויים).
במרוקו, היו בתי ספר יהודיים ונוצרים. אני למדתי בבית ספר יהודי מיוחד במינו ושמו "גרופ סכולאר" (Groupe Scolare), למדתי בשפה הצרפתית והעברית. לבית הספר היה היהודי מבנה מיוחד ורצף לימודי: הלימודים התחילו בגן הילדים ונמשכו עד האוניברסיטה. לבית הספר הייתה חשיבה פילוסופית: התלמיד ידע שהוא מתחיל בגן ומסיים באוניברסיטה. בית הספר היה בנוי עם מחיצות של שערים בין כל שלב ושלב, והתלמיד ידע שהוא חייב לעבור בין השערים ולסיים את האוניברסיטה. שאר האחים שלי למדו בבית ספר נוצרי ושמו "אליאנס".
בשנת 1956, קיבלה מרוקו את עצמאותה משלטון הצרפתים. עד אז מצב היהודים היה מצוין. הוריי היו במצב כלכלי מצוין: אבי ניהל מפעל של מצנחים וכל המשפחה עבדה שם.
לאחר קבלת העצמאות, התחילו פרעות והחלו בחטיפת בנות יהודיות. בבת דודתי, שהייתה בחורה יפה, התאהב בחור מוסלמי עשיר וביקש מהוריי להינשא לה.
משפחתי נחרדה למשמע אוזניה. אמי ניסתה לשכנע את הבחור שאנחנו לא מאותו לאום ורצוי שכל אחד יינשא ללאום שלו. (הכל היה בהתכתבות) הבחור השיב לה שהוא אינו מוכן לוותר והוא דורש להינשא אליה, וקבע שתוך שבועיים אם לא יענה בחיוב הוא יחטוף אותה וידאג להיעלמותה. הוריי נכנסו ללחץ, פנו לסוכנות היהודית ובקשו לעלות מיד לארץ.
עזבנו בית ענק, עבודה מסודרת, מצב כלכלי מצוין ועלינו חסרי כל. נסענו ברכבת לטנג'יר, ומטנג'יר הפלגנו לגיברלטר. שהינו במחנה עולים כחודש. לאחר מכן העבירו אותנו למרסיי שבצרפת, ושוב היינו במחנה עולים בערך כשנה. הוריי עבדו עם הציונים במרסיי ושלחו עולים לארץ.
הוריי התבקשו לגור בצרפת ולעבוד עם הציונים. אמי סירבה בכל תוקף ואמרה שהיא רוצה להגיע למדינת היהודים. אימי חשבה שבמדינה שלנו מתיישבים רק יהודים. זאת הייתה טעות. אנחנו יודעים כיום שמדינת ישראל מורכבת מכל הדתות. לאחר כשנה עלינו לארץ והובילו אותנו לטבריה.
באמצע הלילה הגענו למעברה בטבריה. במעברה היו רק מיטות סוכנות. הקליטה הייתה מאוד קשה!!! אמי סבלה מאוד, ואנחנו בעקבותיה.
אבי נאלץ לעבוד ב"סולל בונה" כדי לפרנס את המשפחה, ולאחר מכן עבד ב- "קלת" אפיקים ואף זכה לשבחים בעבודתו.
במעברה, חוץ ממיטות שינה, לא היו לנו שום אביזרים נלווים: לא תנור, לא כיריים, לא מכונת כביסה. נאלצנו לכבס ביד, לבשל על פתיליה. לא היה חשמל, ולכן היינו צריכים לסיים את כל העבודות עם שקיעת החמה. עם רדת החשיכה נעזרנו בעששיות שהדלקנו. לימים עברנו לגור בשיכון בטבריה, ושם השתפר מצבנו.
למדתי בטבריה בבית ספר יסודי, תיכון, סמינר למורים ואוניברסיטה. להזכירכם שעליתי בת 10 לארץ ואת כל השכלתי רכשתי כאן. התגייסתי לצה"ל ב-1967 ושרתתי כמורה חיילת בבית ספר. ב-1969 נישאתי לבעלי ניסים לוי ז"ל, שאותו הכרתי בסמינר למורים. לאחר נישואינו עברנו לגור בקיבוץ גליל ים, שם נולדה בתי לימור (אמא של הראל). לאחר שנתיים עברנו לירוחם, שם לימדתי בבית הספר היסודי, ולאחר שלוש שנים קיבלתי את ניהול בית הספר. בעלי עבר לנהל את לשכת התעסוקה בירוחם. בירוחם נולדה בתי השנייה כרמית. בשנת 1980עברנו לגור בכרמיאל. בכרמיאל הייתי מנהלת פדגוגית בפנימית "נווה כרמיאל" מטעם הכשרת ילדי ישראל, ובעלי היה מנהל אדמיניסטרטיבי. לאחר שנתיים עברנו למנחמיה שם ניהלתי את בית הספר, ובעלי לימד בבית ספר תיכון בטבריה. במנחמיה נולד בני השלישי להב.
סבא של הראל, נפטר בשנת 2005. יש לנו שלושה ילדים, לימור (אימא של הראל), נשואה לדורון ממן ולהם שלושה ילדים: שקד-חיילת, הראל-בן 12, תהל-בת 6.
כרמית נשואה לדגן פלד, ולהם 4 ילדים: נועה בת 17, מוריה בת 15, טליה בת 12 וניסן בן 10.
להב לוי בן 33.
הזוית האישית
ציפי: המפגש עם נכדי הראל ממן וחברו הטוב נהוראי גרינברג היה מרגש מאוד וכיפיי. הגעתי בשמחה רבה לכול מפגש, כאן נתנה לי הזדמנות בלתי חוזרת להעלות את סיפור עליתי וזה עורר בי געגועים עזים לארץ הולדתי ולמשפחתי היקרה.
נהוראי גרינברג: היה לי כייף מאוד להיפגש וללמוד על הסיפור של ציפי ולעבוד עליו.
הראל ממן: לי היה כיף ללמוד על הילדות של סבתי וגם להיות עם סבתא בזמן איכות.
מילון
ציונותהיא מגמה ערכית השואפת למימושה בפועל של מסגרת לאומית עצמאית ליהודים. הציונות החלה כתנועה לאומית יהודית בסוף המאה ה-19 במרכז ובמזרח אירופה, כתגובה לפוגרומים והתנכלויות אנטישמיות ותנועות לאומניות באירופה.
פרעות - פוגרום
פעולה קבוצתית כנגד קבוצה אתנית או דתית מובדלת בידי ההמון (אך לעיתים בעידוד השלטונות) במטרה להביא לפגיעה חסרת הבחנה בנפש וברכוש של הקבוצה הנפגעת, בדרך כלל יהודים.
טנג'יר
עיר בצפון מרוקו בה חיים 850000 תושבים (נכון ל- 2012) היא שוכנת בכניסה המערבית למיצר גיברלטר, בו נפגש הים התיכון עם האוקינוס האטלנטי.
מיצר גיברלטר
מיצר ים המפריד בין אירופה לאפריקה ומקשר בין האוקיאנוס האטלנטי לבין הים התיכון, בצידו הצפוני (האירופי) שוכנת ספרד והמושבה הבריטית גיברלטר, ובצידו הדרומי (האפריקאי) מרוקו והעיר סואטה (מובלעת בשליטה ספרדית בצפון מרוקו).
פתיליה
כירה ניידת, הבנויה ממיכל דלק נוזלי, בו טבולה פתילה ומעליו מסגרת מתכת.
מעברה
"ישוב קליטה" הייתה ישוב זמני במדינת ישראל בשנות ה- 50, את הרעיון להקים מעברות העלה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתישבות של הסוכנות, המעברות הוקמו לרוב בשולי ישובים ותיקים או בישובים.