מאגר סיפורי מורשת

אני אידה וולגין, נולדתי בסטלנו שבאוקראינה ב18.9.1936 ומפה התחיל מסע חיי.

נולדתי במשפחה רגילה , כילדה הכי רגילה שיש. אבי היה חייל, ואימי עבדה בניקיונות. כמו כן הייתה לי אחות גדולה.

עד לפני המלחמה אני כמעט ולא זוכרת כלום, אבל הזיכרון הכי חזק, שהשאירה לי התקופה של תחילת המלחמה, היא שאני אמי ואחותי נפרדנו לשלום מאבא שלי שנסע למלחמה. המילים האחרונות שנאמר על ידיו , היו לאחותי הגדולה. היא הייתה רק בת עשר, והחיים שלה רק התחילו בגיל הזה. אבא שלי ביקש ממנה לשמור על אמא ועליי הקטנה. גם אנחנו עזבנו את העיר, ואני זוכרת את הבוקר הנורא הזה , גשם חזק , מטוסים שחגו מעלינו והיו של אויבנו. אני זוכרת שירו ברכבות, ובאנשים שעמדו ליד. אני זוכרת את הנסיעה הארוכה ברכבת קרה, ושלא היה איפה לשבת. היה מאוד מפחיד, כי כל הזמן שמענו את היריות, ברכבת שלנו. לא היו לנו לא מים ולא אוכל. כשהרכבת עצרה, לזמן קצר אחותי הגדולה רצה להביא לנו טיפת מים, תוך כדי סיכון חייה.

לבסוף הגענו לעיר שהיינו אמורות להגיע. זה היה מקום חשוך מאוד, מקום קר במיוחד. כמעט מייד הביאו אותי לגן ילדים, אמא שלי ואחותי עבדו בתפירה. תפרו שם בגדים בשביל החיילים שלנו, זו הייתה עבודה מאוד חשובה. אבל תמיד רציתי לאכול, תמיד. לא היה יום שלא חשתי רעב ורציתי לאכול. היה קשה לראות את אמא שלי בוכה מידיי פעם בשקט. כמעט שנתיים  עברו בלי ידיעה, האם אבא שלי חי. אבל תמיד הייתה תקווה, תמיד רצינו לקוות שכן.

בזמן הזה אבא שלנו חיפש אותנו. ביום קר כמו כל הימים קיבלנו מכתב, והיתה שמחה גדולה לדעת שהוא חי .קיוויתי שאבא שלי מצא אותנו. מהיום הזה חיינו בחלום אחד גדול, שעוד מעט ייגמר הסיוט ואבא שלי יהיה איתנו. חיינו בסבל גדול, אבל אני ואחותי אף פעם לא התלוננו,  ולא ביקשנו דבר מאימא. היא חלתה הרבה, קיווינו לעתיד יותר טוב והמשך יותר קל. לידנו גרו עוד אנשים. הם היו בדיוק כמונו. וכמה שיכולנו עזרנו אחד לשני, כדי שלא נזדקק ליותר מידיי. תמיד היה קר גם בחוץ וגם בפנים. כשלקחו אותי מהגן לא יכולתי ללכת  בגלל שהיה הרבה שלג. אני  זוכרת איך השכנה שלנו הושיבה אותי על הכתפיים, אפילו בקור שבחוץ. הרעב החליש אותי, אבל זה לא נמנע ממנה להחזיק אותי. את המכתב האחרון מאבינו קיבלנו לפניי הנסיעה. הוא רשם לה שנצא מהעיר מיד, וכי הנאצים הרגו את כל היהודים בעיר.

שמחנו להגיד לאבא שלנו שהספקנו לברוח בלי להיפגע. כך חיינו ארבע שנים. כעבור זמן, הגיעו רכבות של חיילים, שבאו לבקר את משפחותיהם. רכבת אחת עברה, מבלי שאבינו יצא. רכבת שנייה עברה. שוב בלי אבינו. אני זוכרת שעברו הרבה רכבות ואבינו לא יצא, גם לא ברכבת האחרונה. היינו בתקווה שאבא שלי יצא משם. כאשר יצא החייל האחרון מהרכבת והרכבת המשיכה, הבנו כבר שאבינו לא יגיע יותר הביתה . באחד הלילות דפקו לנו בדלת ושאלו , האם אנחנו מחכים לחייל, התעוררתי כששמעתי צעקות , "אבא" צעקה אחותי. היא שמחה לראות אותו. אך אני לא הכרתי אותו.

סוף סוף המשפחה התאחדה. תמיד זה יהיה בזיכרוני עד סוף חיי. אני רוצה שאתם אף פעם לא תחוו את מה שקרה לאנשים כמוני. שבחיים לא תדעו מה היא מלחמה כזו. שלא תדעו מחסור מאוכל, ולא תרגישו את הקור הזה . אני מאוד רוצה שכולם תמיד ישמחו, ויגידו תודה שקמים בבוקר.

אבא שלי עבר את כל המלחמה בשבילנו. אבא סיפר שהוא נפצע קשה. והצילה אותה ילדה בת שבע עשרה. היא נתנה לו את הדם שלה, מבלי להכיר אותו. היה קשה לאמין שילדה בת שבע עשרה נתנה את חייה בשביל אבי. היינו מאוד שמחים לראות שוב את אבינו . זה היה מאוד מרגש לבלות איתו ולספר לו את כל החוויות שעברנו. והיה מאוד מעניין לשמוע את החוויות שלו.

עליתי ארצה בשנת 2001.

סבתי בחווה שלה ושל משפחתה

הזווית האישית

עדלינה –אני מאוד נהנתי להיות עם סבתא שלי ולשמוע עליה דברים, במיוחד בתקופה כזו, קשה שלא מצליחים לראות אותה הרבה. סבתא שלי אמרה שמזמן לא ביליתי איתה. והיה לה כיף להיפגש, כמוני.

אידה –אני שמחה שהיה לי את הרגע הזה עם נכדתי… היא מאוד אוהבת לדבר ולהיזכר בדברים ואני שמחתי לשמוע ולגלות דברים מיוחדים שלא ידעתי לפניי.