מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר, זהו סיפורי: עלינו לארץ בשנת 1956 עם אמי ז"ל ושמונת אחיי. הייתי בת 9 בלבד, אחי הגדול היה בן 27 ואחותי הקטנה הייתה בת 7. ברחנו מתוניסיה בחשאי. אחיי הגדולים קיבלו צו גיוס מבורגיבה נשיא תוניסיה, לא רצינו שהם ישרתו בצבא. עלינו ארצה באנייה. זאת הייתה אנייה ישנה, הצפיפות הייתה רבה. עולים רבים היו על האנייה. זאת הייתה עלייה לא חוקית. בשלב מסוים הודיעו לנו שיש סערה בים וצריך לשים חגורות הצלה. בגלל כמות האנשים על האנייה, חגורות ההצלה לא הספיקו לכולם. אחיי הגדולים נתנו לנו האחים הצעירים ולאימא את חגורות ההצלה שלהם. הם נותרו ללא חגורות. עברו שעות רבות עד שהסערה והסכנה חלפו. בשבילי זו הייתה טראומה גדולה מאוד, ועד היום אני לא מתקרבת למים ולעולם לא אעלה על סירה או ספינה.

כשהגענו לארץ, לעפולה עילית, קיבלנו דירה עם שני חדרי שינה, מבואה, מטבחון ושירותים לעשרה אנשים. אני ושלושת אחיי הצלחנו להיכנס למסגרת ביה"ס. שאר האחים שלי נאלצו לעבוד בכל מיני עבודות בקיבוצים, עין חרוד ותל יוסף, כגון: חקלאות, צבע ומסגרות וכך עזרו בפרנסת המשפחה. באותה התקופה לא הייתה לנו קצבת ילדים, נאלצנו להתפרנס מעבודות כפיים בדוחק רב, לא היה חשמל, עששיות שימשו להפצת האור. לא היה לנו מקרר, קנינו בלוק קרח שיקרר את האוכל. למרות כל הקשיים הסתדרנו עם מה שיש ואמרנו תודה על כל מה שקיבלנו, הסתפקנו במועט. גרנו במרחק קילומטר מבית הספר, לא היו כבישים, הלכנו ברגל, בגשמים ובבוץ. לקחנו איתנו תמיד נעליים להחלפה על מנת להיכנס לכיתה נקיים. למרות הקשיים הצלחנו לעבור את התקופה. התחלתי את הלימודים בכיתה ד' בבית ספר "אלומות" בעפולה, כשלא ידעתי את השפה כלל. לא הייתה אז חטיבת ביניים ובית הספר היסודי הסתיים בכיתה ח'. למדתי בתיכון המקומי של עפולה.

הכרתי את סבא יוסי ז"ל לאחר שסיים את שירותו הצבאי, בחיל השריון. כשהייתי בכיתה י' בחופש הגדול עזרתי לאמי בניהול הבית. לפתע הופיע "אביר חלומותיי": הוא היה אחרי צבא ואני תלמידת תיכון. אביר חלומותיי הופיע בדמות דוור: יוסי עבד אחרי שירותו הצבאי כדוור. יום יום היה מחלק דואר ברחוב שלנו. מאותו יום קיצי שבו נפגשנו לראשונה, היה מגיע יוסי יום יום – גם אם לא היה מכתב בשבילינו – היה "מפשפש" בין המעטפות והיה אומר: "מצטער, היום אין מכתב". העיקר שהצליח לראות אותי. ככה נמשך לו כל החופש הגדול. הכרתי אותו לאמי ולאחיי וכך יכול היה להיכנס לביתנו.

אני ויוסי ז"ל

נפגשנו יום יום. כשהייתי בת 17.5 בשנת 1964 התחתנו. מאחר וגדלתי ללא אבא (אבי נפטר כשהייתי בת שנתיים) ראיתי ביוסי גם כבן זוג וגם דמות אב, שגונן עליי. עבדתי כמזכירה במפעל "מפיבה" בעפולה עילית והוא עבד במפעל "וולטקס" מול בית החולים. לאט לאט בנינו את הקן הקטן שלנו, רכשנו דירה קטנה. ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים ויוסי גויס למלחמה. היה לי מאוד מאוד קשה, הייתי לבד ללא ילדים, הימים נראו לי כנצח. חיכיתי עכשיו יום יום לדוור (החדש) שיביא לי חדשות מהדוור שלי בחזית. והנה הגיע היום המיוחל, סוף סוף קיבלתי ממנו אות חיים. לא היו לנו טלפונים ולא יצרנו קשר מהיום שהוא גויס. סבא נלחם בגזרה הירדנית בתור שריונר, במכתב ששלח לי מהמקום שבו שירת עם הלוגו הירדני, שואל בשלומי ובשלום כל המשפחה המודאגת מאוד.

המכתב שקיבלתי מיוסי ז"ל

יוסי היה בן יחיד להוריו, היו לו אחיות קטנות. סבא יוסי השתחרר לשמחתנו הרבה וחזר הביתה בשלום לאחר ארבעה חודשי שירות. עברנו לגור בעפולה עילית. לאחר שנה נולד הבן הבכור שלנו, אייל. במלחמת יום כיפור גויס סבא שוב לצבא, כבר היו לנו שלושה ילדים. לירון היה בן חודש וחצי, יריב היה בן שנתיים ואייל היה בן 5. ברוך ה' סבא חזר בשלום. אני לא שירתי בצבא מפני שהתחתנתי לפני גיל 18, למרות שקיבלתי צו גיוס. מי שהתחתן לא גויס לצבא.

לסבא יוסי הייתה אהבה גדולה לאוכל. הוא היה הראשון בצפון שהאמין במכירות אוכל. בהתחלה הוא בישל לבד עם מספר מצומצם של עובדים אך העסק התפתח ונכנס לפרויקט הזנה של משרד החינוך שמספק אוכל לגנים ובתי ספר עד היום. סבא הוריש לשלושת ילדינו (אייל יריב ולירון) את העסק, והם עובדים באותו תחום עד היום כולל מסעדת אקספרס המנוהלת על ידי לירון.

ראשי התיבות אייל שלי הם: א'-אייל י'-יוסף (יוסי) י'-יריב ל'-לירון.

11 שנים אחרי שנולד בננו לירון, נולדה בתנו הצעירה רויטל. בתה שירה שלי נכדתי, שאיתה אני נמצאת בתכנית, ממש דומה לה מכל הבחינות: חכמה, נבונה, עוזרת לזולת, יש לה אנרגיות חיוביות. רויטל  מנהלת היום כ-10 שנים סוכנות דואר מצליחה בעפולה.

חיינו באושר ובאהבה גדולה עד שיוסי חלה ונפטר בגיל 63, לפני כ-15 שנים והשאיר אחריו חלל ריק. זכיתי לארבעה ילדים מדהימים, כלות, חתן ונכדים מדהימים שמקיפים אותי באהבה ותשומת לב ומשכיחים ממני את האבדה הגדולה.

משפחתי היקרה, מקור גאוותי הגדולה

הזוית האישית

סבתא אסתר: התכנית קישרה ביני לבין נכדתי וחיזקה את הקשר בינינו. התכנית נתנה לי הזדמנות להיפתח ולספר סיפורים שלא סיפרתי קודם ועל העבר. חידשתי לנכדתי על ההבדלים בין ילדותי לבין ילדותם של הדור הזה ומקרוב את הידע שיש לצעירים בטכנולוגיה.

הנכדה שירה: נהניתי מהמפגשים ובעיקר נהניתי ללמד את סבתא קצת מושגים במחשבים, ובעיקר הכי חשוב – בעזרת המפגשים אני וסבתא התקרבנו, היה לנו זמן איכות.