מאגר סיפורי מורשת

שמי אופק פרוינד. במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בחרתי לתעד את סיפורה של סבתי היקרה, לאה ויסבורד.

סבתי, לאה ויסבורד, נולדה בתאריך 30.5.1950 בישראל, בבית החולים "הלל יפה" בחדרה. לסבתי שני שמות. האחד – לאה, על שם סבתה מצד האימא ושם נוסף – צירל, שאותו היא החליפה במהלך חייה, על שם סבתא שלה מצד האבא. סבתא לאה היא בת יחידה להוריה.

הורים שורדי שואה

אימא של סבתא, מינה זלוטניצקי לבית אדלבום, נולדה בתאריך 6.12.1920 בעיר לודג׳ בפולין, להורים – אבא משה סוחר מוצרי תפירה ואימא לאה עקרת בית. כשאימא של סבתא הייתה בגיל 17 פרצה מלחמת העולם השנייה והיא חיה בגטו לודג׳ עד שפינו אותה למחנה הריכוז אושוויץ ,שם ניסתה בכל דרך להינצל. אחת מהדרכים שלה לשרוד הייתה לחלק את כמות הלחם שהיא קיבלה לקוביות קטנות והכניסה לתוך שקית קטנה מבד ותלתה על צוורה בעזרת חוט. בכל ארוחה אכלה חתיכה קטנה מאוד של לחם. כך היא עשתה כל שבוע עד לקבלת מנת הלחם הבאה. בכל בוקר הוציאו את כל האנשים לחצר והחיילים הגרמנים בחרו אנשים בכדי לשלוח אותם למשרפות או לתאי הגז. פעמיים הועמדה לתור של הליכה למשרפות אך הצליחה לברוח ולחזור לצריף בו הם גרו. בצריף היו דרגשים מעץ עם מזרונים מקש. שמלתה הייתה עשויה משק והנעליים היו כפכפים מעץ. משם הועברה על ידי הנאצים לגרמניה. בשנת 1945 שוחררה על ידי חיילי צבא ארצות הברית ושם פגשה את אחיה הבכור פישל. לימים פגשה גם את אבא של סבתא שהפך להיות בעלה בשנת 1948. שנה לאחר מכן עלו לארץ ישראל וסבתא לאה נולדה בשנת 1950. אימא של סבתא הייתה עקרת בית עד שסבתא התבגרה ואז יצאה לעבוד במפעל לבוטנים ולאחר מכן בבית מלון כעוזרת טבחית. אימא של סבתא הייתה תופרת לסבתא ולה את כל בגדיה: שמלות, מכנסיים ותחפושות. היא נפטרה בשנת 1991 בגיל 69 מסיבות בריאותיות.

אביה של סבתא, דוד זלוטניצקי נולד בתאריך 15.3.1914 בעיר סומפולנו בפולין. בגיל 18 התגייס לצבא הפולני ונלחם נגד הרוסים. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, הוא ברח לכפרים שונים, שם הסתתר ועבד אצל האיכרים וכך ניצל מידי הנאצים. לימים הגיע לגרמניה והכיר את אימא של סבתא. כשהם הגיעו לארץ הוא עבד בקטיף תפוזים. ולאחר מכן פתח מפעל רעפים לגגות וגם התקין אותם לאנשים בביתם. לאחר זמן מה המפעל נסגר והוא עבר לעבוד בבנייה עד שיצא לגמלאות. הוא אהב מאוד לצפות במשחקי כדורגל (אז לא היה טלוויזיה) ואף נסע עם השחקנים למשחקים חשובים. (היה אוהד שרוף של בית״ר נתניה). הוא נפטר כשהיה בן 66 בשנת 1981 מסיבות בריאותיות.

לימודים בחינוך הדתי

סבתא התגוררה עם הוריה בנתניה. בגיל שלוש סבתא לאה נכנסה לגנון שהיה ממוקם במרתף של הבניין השכן. לגננת קראו ״מוסיה״, הייתה לה בת שהייתה חברה של סבתא ולמדה באותו הגן. לאחר מכן עברה לגן עירוני עם הגננת ״מלכה״ ומשם עלתה לכיתה א׳ בבית ספר ״יבנה״. למחנך קראו ״המורה שמואל״. סבתא מספרת שמי שלא התנהג כראוי קיבל מכה על היד עם הסרגל. בגיל ארבע עשרה סיימה את כיתה ח׳ וחלה ללמוד בתיכון ״בר אילן״.

היכרות ונישואים

סבתא פגשה את בן זוגה, יצחק ויסבורד, במועדון ריקודים סלוניים שהיה ממוקם באוניברסיטת תל אביב, אליו הגיעה עם חברתה. למועדון קראו ״בר מינן״. יצחק הזמין אותה לרקוד, ובסוף הערב הסיע אותה ואת חברתה לביתן. לאחר שלושה חודשי היכרות הם התארסו ושלושה חודשים לאחר מכן בשניים באפריל נישאו. סבתא הכירה את סבא בין ראש השנה ליום כיפור, התארסה בנר שני של חנוכה ונישאה שבוע לפני פסח.

הם התחתנו בנתניה ״באולמי חן״ בשנת 1973. את שמלת הכלה סבתא תפרה בעצמה וכן את הכפפות. השמלה הייתה לבנה, עם גימור פרווה לבנה בשוליי השמלה והכפפות מתחרה לבנה. סבתא נעלה נעלי סירה לבנות שטוחות. האורחים בחתונה היו בני משפחה, חברים ומורי בית הספר, בו עבדה סבתי כמורה למלאכה. לא הייתה "הצעת נישואים" אלא החלטה משותפת להתחתן. לאחר כ-35 שנים סבי נזכר שהוא לא הציע לסבתא נישואים, לכן הם טסו לקפריסין למקום מאוד ציורי ושם "הציע" לסבתא נישואים, היא מאוד התרגשה.

לסבא וסבתא נולדו שלושה ילדים: לימור, קובי וענת ויש להם כיום שבעה נכדים.

סבתא מורה לחיים

לאחר שסבתא סיימה את התיכון נרשמה לסמינר למורים למלאכה בגבעתיים. שם היא למדה שלוש שנים והוכשרה ללמד בבית ספר יסודי ובחטיבת ביניים. במשך עבודתה כמורה סבתא עשתה הסבות שונות וממורה למלאכה הפכה למורה ליידיש, שרטוט, מחשבים, מדעים ולחינוך מיוחד. היא עבדה עשר שנים בחינוך המיוחד בפנימייה לילדים עזובים כמורה לנגרות. סבתא מספרת שהיא מאוד אהבה אותם והם אהבו אותה. בכל בוקר כשהגיעה לבית הספר הם פתחו לה את דלת המכונית והיא הרגישה כמו ״מלכה״. בכל שבת בבוקר חלק מילדי הפנימיה נהגו לבקר בביתה כדי לקבל עוגה ושתייה קלה. יום אחד התקבלה הודעה ממשרד החינוך שסוגרים את הפנימייה ואת בית הספר שהיה צמוד לפנימייה, דבר שהעציב מאד את אנשי הצוות והם ניסו לבטל את רוע הגזירה אך ללא הצלחה. לאחר שסגרו את הפנימייה סבתא עברה עם משפחתה לכפר סבא והתחילה ללמד בחט״ב ״שז"ר״. היא לימדה נגרות, ובו זמנית למדה יידיש באוניברסיטת ״בר אילן״ והחלה ללמד גם יידיש. בהמשך סבתא לימדה גם מחשבים ומדעים עד שפרשה לגמלאות.

סבתא ברוכת כשרונות

לאחר שסבתא יצאה לגמלאות, המשיכה את התנדבותה בארגון "יד שרה", שם היא מתנדבת מעל 30 שנה. כמו כן נרשמה לחוג קרמיקה והתחילה לפסל, כיום יש לסבתא כ-120 פסלים. במשך השנים השתתפה בשלוש תערוכות, בהן הציגה את עבודותיה. אחת התערוכות עסקה בנושא ״אלימות נגד נשים״. בנוסף לכך הצטרפה לפרויקט "קהילה זוכרת, יצירות מאירות"- פרויקט קהילתי ייחודי אמנים יוצרים לזכר חללי כפר סבא. בפרויקט סבתא יצרה פסלים למשפחות בהתאם לסיפור חייו של הנופל. סבתא גם תופרת בגדים לעצמה ולנכדים, מציירת ואוהבת לאפות ולבשל עם נכדיה. ולעיתים הנכדים וסבתא מתאספים ליום ״מאסטר שף״, שבו אנו מכינים למשפחה ארוחה ואוכלים אותה ביחד.

מדור לדור – פריטים העוברים במשפחתנו

כשסבתא הייתה בת שתים עשרה, קיבלה מהוריה שרשרת עם תליון שנפתח, בו היו תמונות של הוריה. כשאימא שלי, לימור, הבת הבכורה של סבתא, הגיעה למצוות נתנה לה סבתא את השרשרת עם התליון. כשאחותי הבכורה הגיעה למצוות הועברה השרשרת אליה, בתקווה שבבוא הזמן אחותי תעביר את השרשרת לבתה וכך הלאה.

בנוסף, במשפחתנו פמוטים מכסף מתקופה שמלפני מלחמת העולם השנייה והם עוברים מאם לבת. הם כיום אצל סבתא לאה, ובבוא הזמן יועברו לבנות של סבתא ולנכדותיה.

לאביה של סבתא הייתה טלית עם קישוט מכסף. הוא העביר את הקישוט לסבא, בעלה של סבתי לאה. בבוא הזמן הקישוט לטלית יעבור לנכדים בהגיעם למצוות.

הזוית האישית

סבתא לאה: מאוד נהניתי לשוחח עם נכדתי אופק ולחשוף בפניה את מהלך כל חיי. הקשר הרב דורי חיזק עוד יותר את הקשר בינינו שכבר היה ממילא חזק מאוד.

אופק: מאוד נהניתי לשמוע את הסיפורים של סבתא שלי ולהיפגש איתה.