מאגר סיפורי מורשת

שמי שולמית ממון (גרין) נולדתי ב- 12.03.50 בקיבוץ אפיקים. אני סבתא של ניב ממון. הסיפור שאני אספר הוא על הוריי החלוצים.

אמי מלכה גרין לבית דימנט נולדה באפריל 1914, בליטה בעיירה שנקראת "קלם". קלם הייתה עיירה יהודית (כמו בספורים של שלום עליכם) הבתים היו מעץ והגגות גם הם גגות עץ דקים הבנויים כהגנה מפני השלג. ונבנו לאורך הכביש הראשי, רחוב אחד ארוך לאורך הכביש  הראשי מריגה שבלטביה עד טוליזיט שבגרמניה. אמי הייתה הבת החמישית במשפחתה. אמה צפורה נפטרה כשאמא שלי הייתה רק בת שנתיים, ואבא שלה יונה נשאר עם חמישה ילדים קטנים. לאחר מות האם באה לטפל בילדים הסבתא שלהם האמא של האבא. לאבא של אימי היה בית מדרש, שבו למדו בנים מגיל שלוש, מאוחר יותר עברו הבנים לבית הספר המעורב.

אמא מלכה למדה בבית ספר "תרבות" שהייה בית ספר מעורב בנים ובנות, והלימודים היו בעברית. שפה נוספת שדברו בקלם היא "אידיש" ואלו השפות היחידות שהיו מדוברות שם.

החינוך בקלם היה חינוך ציוני, החלום של כולם היה לעלות לארץ ישראל. לאחר בית ספר היסודי הם עברו ללמוד בגימנסיה העברית שהייתה בית ספר תיכון. במקביל הם הלכו לתנועות נוער הציוניות "ההסתדרות הצופים העבריים השומר הצעיר".

לקראת העלייה לארץ בחופש הגדול בגיל 17 הם הלכו להכשרה חקלאית על מנת להכין את עצמם לעלייה. הם נשלחו לחווה חקלאית שנרכשה ע"י מרכז החלוץ "בליטא" על מנת להכשיר חלוצים לעבודה חקלאית בטרם העלייה וכן להרגילם לחיות בקבוצה לקראת העלייה לקיבוץ. מטרת החינוך הייתה לבוא לארץ להקים קיבוצים לאורך הגבול ובכך לתפוס ולסמן את גבולות הארץ.

מאחר ולא היה למשפחה כסף רב להעלות את כולם באותו הזמן הם שלחו כל פעם אח אחד שיעלה. הראשון שעלה זה האח הגדול של אמא שלי זאב שעלה בשנות העשרים. לאחר מכן ב- 1931 עלתה אחות של אמא שלי יהודית שהגיעה ישר ל"חצר כינרת" שם הוקם היסוד של קיבוץ אפיקים, ושל קיבוצים וקבוצות נוספות בארץ. יהודית הייתה מראשוני הקיבוץ. בשנת 1932 עלה אח נוסף שלה יעקב. בשנת 1934 עלה אבא שלה, ובקלם אמא נשארה עם האח יוסף שעבד למען כל אחיו על מנת שיהיה להם כסף לקניית הכרטיס לעליה לארץ.

בפברואר 1935 עלתה אמא מלכה על רכבת שנסעה לקובנה, עיר בליטה, למרכז החלוץ שבו נעשו כל הסידורים הקשורים בנסיעה לארץ. לחלוצים הצעירים בכלל לא היה חשוב  באלו תנאים הם יסעו, העיקר להגיע לרגע הזה לנסוע לארץ ישראל.

באותה התקופה הבריטים סגרו את הגבולות בארץ ולא אפשרו לחלוצים להגיע. הסוכנות היהודית מצאה דרך כדי לעקוף את המגבלה הזו ונשלחו שליחים לליטה על מנת שיתחתנו בנישואין פיקטיביים עם החלוצים. אמא התחתנה עם שליח בשם יהודה, היא הכירה אותו על האונייה, אמרו לה שהוא בעלה ונתנו להם תעודה והיא עלתה כאישתו.

החלוצים נסעו באונייה במחלקה הרביעית! לא בחדרים ולא בתאים אלא בכסאות נוח העל הסיפון. האוניה יצאה מהנמל טרייסט לנמל יפו.

אמא הגיעה לארץ ישר לירושלים שם גרו כבר אחיה הגדול ואבא שלה. אמא חונכה להקים את הארץ והבחירה שלה הייתה לעבוד בבניין. היא למדה להתקין תקרות "רביץ", המשמשות כתקרה במקומות בהם אין תקרה יצוקה. בשיטה זו מדביקים רשתות לתקרה קושרים אותם לברזלים שיוצאים מהבטון ומטייחים אותם כך שהחורים הקטנים שברשת מתמלאים בטיח, היא למדה עבודה זו בבניית הדואר המרכזי שבירושלים. התקנת תקרות הרביץ נחשבה בדרך כלל כמקצוע גברי קשה, אבל אמא ידעה להתגבר על הקושי ורכשה מקצוע משתלם ביותר ועבדה בו זמן רב, עד שפרצה מלחמת העולם השנייה והבריטים החליטו להקים את הבריגדה היהודית ובתוכה פלוגת נשים שנקראה בקיצור ה – ATS.

אמא נוהגת על משאית    

אות לשירות ב- ATS 

אותות שהוענקו לאמא

הבריגדה היהודית, הייתה חטיבה יהודית לוחמת שהורכבה כולה מיהודים, בעיקר מקרב אנשי היישוב מארץ ישראל. אחד מיוזמי הקמתה היה משה שרת שהייה ראש במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ובתקופה מאוחרת יותר גם היה ראש ממשלה. הבריגדה היהודית נטלה חלק בקרבות להבקעת קו ההגנה הגרמני בצפון אטליה. רבים ממפקדי צהל רכשו את ניסיונם הקרבי והפיקודי הראשון במסגרת החטיבה.

ה- ATS – הנשים העבריות בארץ נלחמו על זכותן להתנדב לצבא הבריטי. הכרזות והתמונות מאותה תקופה נותנות מבט מיוחד על הפרק הזה בהיסטוריה הציונית, ולא פחות חשוב מכך – על הפמיניזם, "העצמה נשית" "שוויון נשי" בארץ ישראל.

באמצע 1941 פנו ארגוני נשים ובהם נציגות ויצו, ומועצת הפועלות(נעמת), אל הבריטים, בבקשה לפתוח את חיל העזר לנשים ה- ATS, בפני מתנדבות יהודיות מארץ ישראל, כחלק מהמאבק של בעלות הברית במלחמה נגד הנצים מגרמניה.

בינואר 1942 התגייס הגיוס הראשון של הבנות. אמא שלי הייתה בין המתגייסות הראשונות, ואף השתתפה בצעדת נשים ברחובות תל אביב על מנת לגרום לנשים נוספות להתגייס.

החיילות שירתו כאחיות ובתפקידי פיקוד וחימוש וגולת הכותרת – נהגות צבאיות! אמא שלי הייתה נהגת משאית.

בתקופת הקרבות הובילו הנהגות היהודיות מה- ATS חיילים וחימוש עד לעמדות הצבא הקדמיות. אחד הקווים שהיא ספרה לי עליהם במיוחד הוא הקו מקהיר לדמשק בקו מצרים – סוריה, היא תארה נסיעה ארוכה וקשה  בחום המדבר ללא הפסקה שעות ארוכות.

בסך הכול שירתו בזמן המלחמה 3,500 נשים מארץ ישראל.

כמובן שגם היישוב העברי בישראל הרוויח מזה רבות. המתנדבות והמתנדבים שנלחמו עם הצבא הבריטי נגד הנצים, לקחו חלק מאוחר יותר במחתרות העבריות ולמעשה סיפקו תרומה אדירה למאבק היומיומי עם האויב הערבי, ובסופו של  דבר גם למאבק במנדט הבריטי עצמו, ולאחר מכן בצבא שהוקם בישראל – צ.ה.ל.

אמא שלי שירתה ב– ATS בין השנים 1942–1946. עם שחרורה בינואר 1946, היא הגיעה לקיבוץ "אפיקים" בעקבות אחותה יהודית, שהייתה ביחד עם בעלה חייקל רוזן שגם הם היו חלוצים וממקימי. קיבוץ אפיקים שבעמק הירדן.

זמן קצר לאחר שאמא מלכה הגיעה לאפיקים בלילה שבין 16 – 17 ביוני 1946 הפלמ"ח החליט לפוצץ 11 גשרים באותה שעה ובאותו לילה בכל גבולות ארץ ישראל, המבצע נקרא "ליל הגשרים", מטרת המבצע  הייתה למנוע פלישה יבשתית מהמדינות הערביות השכנות. אחד הגשרים היה על הירמוך בין מדינת ירדן לישראל. השתתפו בפיצוץ הגשר חברי הפלמ"ח של קבוץ אפיקים וביניהם בעלה של דודתי חייקל רוזן. גשר  הירמוך  היה הגשר הארוך ביותר מבין הגשרים שפוצצו, הכח חזר לאפיקים לפנות בקר ללא נפגעים!

כל מי שנוסע לחמת גדר היום יכול לראות בצד הדרך מימין את הירמוך ואת שרידי הגשר שהופצץ ועד היום לא שוקם.

כשבועיים לאחר מבצע ליל הגשרים בשבת ה- 29.6.46 ערך השלטון הבריטי סדרת פעולות עונשין נגד הישוב היהודי. הם הגיעו בכל חלקי הארץ לקבוצים, מושבים וערים וערכו חיפושים מבית לבית על מנת למצוא נשק ולעצור רבים ממנהיגי הישוב. השבת הזו נקראת השבת השחורה.

אמא שלי, שזמן קצר לפני כן השתחררה מהצבא הבריטי הכירה והבינה את המנטליות של הבריטים, ידעה את האנגלית שלהם ואת דרך התנהלותם, הנהיגה התנגדות והסחת דעת של הבריטים, ובכך הצליחה להכשיל את המבצע  של לכידת מנהיגי הפלמ"ח  חברי הקיבוץ, ואף הצליחה ביחד עם חברי אפיקים לבלבלם ולא אפשרה להם למצוא את הסליק (מסתור הנשק) שהיה בגן הילדים של אפיקים מתחת לארון הנעלים של הילדים.

הספורים על השבת השחורה ועל פעולותיה האמיצות של אמי נגד החיילים הבריטים סופרו עוד שנים רבות בקיבוץ.

ביום העצמאות באפיקים אמא שלי נהגה על ג'יפ וזו הייתה אטרקציה, כי אז לא היה מקובל לראות נשים נוהגות, ובטח לא על משאית.

בקיבוץ אפיקים פגשה אמא שלי את בעלה לעתיד את אבא שלי יצחק גרין.

אבא שלי יצחק גרין נולד ב"הצג" בטרנסילבניה שבהונגריה בשנת 1912. בין השנים 1914 עד 1918 פרצה מלחמת העולם הראשונה אביו שלמה גויס להילחם במלחמה זו כחייל ובסוף המלחמה חבל ארץ זה הועבר לידי רומניה. התושבים בחבל ארץ זה לא השלימו עם  הכיבוש הרומני והתעקשו להמשיך ולדבר הונגרית והמצב נמשך כך עד היום.

במלחמת העולם השנייה גויס אבא שלי יצחק כחייל/פרש לצבא הרומני שהיה אחד מהצבאות שנלחמו בגרמניה. הוא שירת כפרש במשך 4 שנים והיה לו סוס שהוא מאוד אהב בשם "ציז'ר".

למרות שהצבא הרומני נלחם בגרמנים ובנאצים היחס ליהודים היה יחס משפיל ואנטישמי היהודים הופלו לרעה, נענשו לחינם, הוכנסו לעיתים קרובות לצינוק, והחיים לחיילים היהודים היו בלתי נסבלים.

בשנת 1941, לאחר 4 שנות שרות בצבא הרומני, ובמסגרת היותו פעיל בתנועה הציונית, הגיעה לאוזנו שמועה שעומדת להפליג אוניית מעפילים לישראל בשם "דאריין ב", הוא ערק מהצבא הרומני, הגיע לעיר הנמל קונסטטנצה ששם עגנה האונייה. אבא שלי שכר חדר בבית מלון, ובזכות זה אפשרו לו לשכן את סוסו האהוב "ציז'ר" באורוות המלון בידיעה שהסוס יקבל שם אוכל ומים.

בפברואר 1941 עלה אבא יצחק על האוניה שיצאה בדרכה לארץ ישראל, האוניה הייתה עמוסה מאוד, הרבה מעבר לתכולתה והצפיפות הייתה קשה, היא שהתה בים זמן רב עברה דרך בולגריה ואינסטנבול, ובכל אחד מהנמלים נוספו מעפילים, והצפיפות הייתה גדולה.  בסופו של דבר הגיעה אל חופי ישראל כשהיא מלווה באוניות מלחמה בריטיות ישר למחנה "מעצר עתלית". לא כל העולים שיצאו לדרך זכו להגיע לארץ ישראל. (לימים התברר שזו האונייה האחרונה שהמעפילים שלה נכלאו בארץ, האוניות הנוספות שהביאו עולים גורשו לקפריסין).

הכניסה למחנה עתלית לוותה קודם כל בריסוס של המעפילים והשמדת הבגדים שהיו על גופם, בשל טפילים שנטפלו אל המעפילים במהלך השיט הארוך ללא היכולת שלהן לשמור על נקיון.

במחנה עתלית היה כלוא בצפיפות רבה בצריפי עץ גדולים, בכל צריף היו 50 איש על מטות ברזל. אבא היה כלוא בעתלית  בתנאים קשים, עד שאחיו, שהיה כבר בארץ בקיבוץ אפיקים, הגיש בקשה לאיחוד משפחות ולאחר מאמץ רב הסכימו הבריטים לשחרר אותו לאחר 11 חודשים שהיה עצור!.

לאחר שחרורו, אבא התגורר תקופה מסוימת בתל אביב ובשנת 1946 הוא עבר להתגורר בקבוץ אפיקים, בעקבות אחיו אליהו שהיה באותה תקופה חבר אפיקים. אבא שלי היה נגר וקבל על עצמו להיות הנגר של אפיקים. כשאמא שלי הגיעה ב1946 לקבוץ היא ביקשה כהרגלה בעבר לעבוד בעבודה יוצרת וקשה ושלחו אותה לנגריה בקיבוץ, לחדר הפוליטורה, שם היא פגשה את אבא שלי וזמן קצר לאחר פגישתם באוגוסט 1946 הם הקימו משפחה והתחתנו. בתאריך 18.7.47 נולד אחי יונתן ובתאריך 12.3.50 נולדתי אני.

קבוץ אפיקים שבעמק הירדן ליד הכנרת, נוסד ב 1924 ע"י קבוצת חניכים מהשומר הצעיר מ ס.ס.ס.ר. הם התיישבו בחצר כנרת. בין המתיישבים המייסדים הייתה אחותה של אמי – דודתי יהודית ובעלה חייקל. בשנת 1932 עלה הקיבוץ למקום הקבע שלו היכן שהוא ממוקם היום. הוא נקרא אפיקים כי הוא שוכן בין 2 אפיקי נחלים האחד הירדן והשני הירמוך.

שני הוריי בחרו להיות "חלוצים" ולעזור בהקמת קיבוצים לאורך הגבול, במקרה שלהם בעמק הירדן, ובכך לקבוע את גבולות המדינה. הם הצטרפו "להגנה" והשתתפו בפעולות שונות להגנת הקיבוץ ועמק הירדן. אבא שלי נלחם במלחמת השחרור להקמת המדינה בצמח עם שאר חברי ההגנה, נגד הצבא הסורי שהחל לפלוש לעמק הירדן כדי לכבוש את ישראל.

בתאריך 18.5.48 לאחר קרב קשה והרוגים רבים נפלה צמח בידי הסורים. בתאריך 20.5.48 עם שחר נפתחה אש חזקה לכיוון דגניה א' וטנקים סורים בלווי חיילים רגליים החלו להתקדם לכיוון הקיבוץ והגיעו עד לגדר של דגניה. חברי ההגנה מקיבוצי העמק השכנים, וביניהם אבא שלי יצחק, ניסו לעצור את השיירה של הטנקים. בחור בן 16 זרק בקבוק מולוטוב לעבר הטנק הראשון, שעלה מיד באש, ועצר את כל שיירת הטנקים שנבהלו ונסוגו לאחור, ובכך נצלו הדגניות וכל עמק הירדן.

עד היום מוצב הטנק הפגוע של הסורים בכניסה לקיבוץ דגניה ומהווה אטרקציה תיירותית.

במלחמת השחרור פינו מהקיבוצים בעמק הירדן את כל הילדים והנשים, אך אמא שלי בחרה להישאר (למרות שהיה לה כבר ילד קטן)  ולעזור ללוחמים להגן על העמק והקיבוץ שלה.

כשירושלים הייתה נצורה במלחמת השחרור, חיפשו נהגים שיעלו בשיירות עם הספקה לירושלים הנצורה, בכל משאית נסעו שני נהגים למקרה שהנהג הראשי יפגע יהיה מי שימשיך לנהוג במשאית העמוסה במזון. מאחר ולאבא שלי היה רישיון נהיגה עוד מחו"ל, הוא השתתף כנהג שני  בשיירות העולות לירושלים הנצורה על מנת לספק לתושבי ירושלים מזון, והוא כך לווה שיירות לבירה ירושלים.

אני נולדתי בקיבוץ לאחר מלחמת השחרור ב- 12.3.1950. באותה תקופה ועל פי החלטת התנועה הקיבוצית הורינו הכניסו אותנו לבית הילדים מיד לאחר שחזרו מבית היולדות, כלומר מבית היולדות לבית הילדים. הכוונה בהחלטה הייתה להפריד את הילדים מהוריהם על מנת שההורים יוכלו להיות פנויים לעבוד במוסדות הקיבוץ, ולהמשיך ולבנות את הארץ בחופשיות.

מרגע שהוכנסנו לבית הילדים, כל מה שהיה קשור לנו הוחלט ע"י הקיבוץ, להורים לא הייתה שום זכות בגידולנו. חיינו בשני מעגלים נפרדים מעגל המבוגרים ומעגל הילדים שני. מעגלים שלא התערבבו אחד בשני. ראינו את הורינו למשך שעתיים ביום וכל שאר היום היינו בבית הילדים.

בשנת 2017 כתבתי עבודה גדולה במסגרת הקשר הרב דורי על נושא "בית הילדים בקיבוץ" עם נכד נוסף שלי שחק ממון, שלומד בבית יצלק שבעמק חפר. העבודה מפורסמת בבית התפוצות. כולכם מוזמנים לקרוא אותה תחת השם "שולי ושחק ממון".

לפני סיום העבודה עלי לספר על עוד אירוע שקשור למלחמת העולם השניה, ושקשור בעקיפין בדרך לבית הספר שלכם.

לפני כמה שנים בני כפיר, אבא של ניב, עבר להתגורר עם משפחתו ברחובות. יום אחד הוא שולח לי בהתרגשות תמונה: "כאן ביתו של מ"פ שמחה לוי (פצקה) ז"ל שנפל באסון מעגן 1954".

כפיר שמע ממני בילדותו ספורים רבים במשך השנים, כשספרתי ליילדי על אסון מעגן. כשבאתי לבית הספר שלכם על מנת להכין עם נכדי ניב את העבודה במסגרת "הקשר הרב דורי" ראיתי שהשלט הנ"ל מצוי ממש ליד בית הספר שלכם ואני מניחה שרבים מכם עברו על פניו ושאלו עצמם מה קרה באסון מעגן ב- 1954? אז לפניכם הסיפור:

הם כונו "צנחני היישוב" במסגרת ההתנדבות לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, כפי שכתבתי מקודם, התנדבו 37 צנחנים מהישוב העברי כדי לצנוח באירופה מעבר לקווים, ולסייע במאמץ המלחמתי. 26 מתוכם הוצנחו על ידי הבריטים באירופה הכבושה ע"י הנצים. 12 מחברי הקבוצה נפלו בשבי, ושבעה מהם הוצאו להורג: חנה סנש, רפאל רייס, צבי בן יעקב, אבא ברדיצ'ב, אנצו סרני, חביבה רייך ופרץ גולדשטיין.

פרץ גולדשטיין, אחד מ- 7 הגיבורים הצנחנים, היה ממקימי קיבוץ "מעגן" בעמק הירדן, שהוקם ע"י יוצאי הונגריה, חברים של אבא שלי עוד מהתנועה בחו"ל, בין מקימי הקיבוץ היה גם אח נוסף של אבא שלי דן גרין. הקיבוץ הוקם במסגרת מבצע "חומה ומגדל".

בתאריך 29.7.54 נערך טקס לחנוכת אנדרטה לזכרו של פרץ גולדשטיין ז"ל, והתקיים טקס להנחת אבן פינה ל"בית הצנחן" לזכרם של 7 הצנחנים שנפלו.

בין המוזמנים הרבים היה גם אבא שלי ומשפחתו, שכאמור חלק מהצנחנים היו אתו בתנועה בחו"ל. הייתי אז רק בת 4 וזה הזיכרון הראשון שלי שחרוט בראשי עד היום.

על במת הכבוד היה ראש הממשלה באותה תקופה משה שרת, ומכובדים רבים, כשלפתע הגיעו שני מטוסי פיפר מכיוון הרי אלומות, וחגו מעל הקהל הרב כ- 2,500 איש. הטייס של אחד המטוסים ניסה לזרוק איגרת ברכה לבמת הכבוד והאיגרת נתפסה בכנף של המטוס. הטייס ניסה לחלץ את האיגרת, הוציא את חצי גופו מהחלון של תא הטייס, ואיבד את השליטה ונפל על הקהל. אני זוכרת אש וצעקות חזקות, ואמא שלי שמשכיבה אותי על הרצפה ושוכבת מעלי כדי להגן עליי. באסון זה נהרגו 17 אנשים, אזרחים וחיילים. מ"פ שמחה לוי ז"ל היה אחד מ- 17 הנספים שנהרגו באסון מעגן. לעולם לא אשכח את המראות הקשות מאותו האסון. יהא זכרם ברוך!

לסיום- עליי לציין שמדינת ישראל הוקמה ע"י החלוצים ולוחמים שעלו לארץ בדרך לא דרך. עזבו הכל מאחוריהם, ויתרו על בתים נוחים, רכוש, עבודה טובה, ויתרו על מסרות חינוכיות, והשכלה גבוה, ובחרו ליישב את הארץ, לגאול אותה משממנותה לבנות אותה ולהגן עליה מפני הנאצים, לשחרר אותה מהבריטים ולהתגונן מפני הערבים שרצו להשמידה. הם אלו שהכינו במו גופם ובמאמץ אדיר את המקלט לניצולי השואה, קלטו אותם ונתנו להם מולדת ובית!

קישור לסיפור: בית הילדים בקיבוץ

הזוית האישית

ניב: נהניתי לשמוע ולתעד את סיפורם של סבי וסבתי הוריה של סבתי על היותם חלוצים ומקימי המדינה, אני גאה להיות נצר למשפחה כזאת.

סבתא: הייתה לי הזכות להכין עם נכדי היקר את התיעוד וללמוד דרכו באופן יסודי על חייהם של הוריי.