מאגר סיפורי מורשת

שמי מיקי, נולדתי בארץ בחורף קר וגשום בדצמבר שנת 1951. גדלתי ביפו עד כיתה ג'. אחר כך עברנו לבת ים, עיר של חולות וים. בשנות השישים ילדותנו הייתה מלאת חופש, טבע וחברות קרובה בין כל ילדי השכונה. מדי יום היינו מתאספים בחצר ומשחקים במשחקי ילדות: אצבע שחורה, סימני דרך, תוקע וחמש אבנים.

הסיפור:

החופש הגדול החל וריח המלח נישא באוויר. קיץ ורוח חמה מלטפת את פנינו, זו השעה, שעת אמצע היום – שעת המפגש של ילדי השכונה. הים קורא לנו מזמין ומפתה. הילה, בועז וצביקה ממתינים בחצר, על כתפיהם מגבת ורגליהם יחפות: "הי, מה קורה, תזדרזו, זו שעת השפל!" מאיה ונילי אחיותיי יורדות בדילוגים שתי מדרגות בכל קפיצה, ממהרות למפגש ילדי השכונה. יוני, חיים ושוקי מצטרפים גם הם והחצר מתמלאת צחקוקים וקריאות שמחה."זהו, בואו נלך" – צביקה הבוגר בחבורה מכנס את כולנו לירידה אל החוף. מהרחוב שלנו, רחוב ארלוזורוב בבת ים ועד הים היו בתים בודדים פה ושם, ביניהם נפרשים חולות זהובים הנפגשים עם קו הרקיע באופק הרחוק. אנו חבורת ילדים שצועדת נמרצות כשרגלינו טובלות בים החול החם והנעים. החול רך למגע, אנו גומעים את המרחק בשקיקה, עם כל פסיעה ודילוג עוברים בין האצבעות אלפי גרגרים המתרוממים ומתפזרים. את רחוב הרצל עברנו, אנו מתקדמים אל הגבעה, הנה כבר רואים את הניצוצות הניתזים, כמו קריסטלים זעירים מתנפצים באוויר. טעם המלח ממלא את פי בטעם של כיף וכמיהה לעוד יום כיף הרפתקני. אני רצה במורד השביל יחד עם כולם, זהו שביל חול שלאורכו פרחי נר הלילה העדינים, זעים ברוח הקלילה ממתינים לרדת ערב, כדי שיוכלו לפרוס את עלי הכותרת לרקיע הנפלא. אני מגיעה אל החוף, מניחה את המגבת על החול כמו כל החבורה ומיד אל המים – אצה מחפשת שונית מלאה סרטנים, דגיגונים ואצות. כל החבורה במים מתיזים זה על זה, הבנות צורחות והבנים נהנים מכל ההמולה. המים רדודים וצלולים, משחקי גוון בין כחול לירוק בממשק עם קרני השמש הזהובות מגלות עולם קסום. אני מכניסה את ידי למחילות בתקווה למשות סרטן ולגבור על הפחד. אנו אוספים סרטני ים זעירים מבין זיזי הסלעים אל תוך צנצנות, מתבוננים ברגליהם הזעירות ובצבתות. יוני השובב היה צייד מוכשר והיה בעל המספר הרב ביותר של סרטנים. קראנו לו נסיך הסי-פאלס כיאה לאיש ים אמיתי. לאחר שעות של איסוף סרטנים, משחק המטקות ושחייה מעבר לשובר הגלים הטבעי, עם רדת הערב הגיעה הזמן לחזור הביתה. צביקה מכריז: "בואו נזוז". מותשים, מלאי שמחה וחול אנו שבים הביתה למנוחת הלילה. עת עצמי את עיני חייכתי לעצמי כי מחר יום חופש חדש וכל השכונה יחדיו תצא שוב שוב לים, אח שכונה, שונה שכזאת.

הזוית האישית

אריאל: הייתה לי חוויה מדהימה, מהנה, מצחיקה ומעניינת ללמוד יותר על הילדות של סבתא שלי. אני מקווה שאני אוכל ללמוד ולשמוע יותר גם לאחר שתיגמר התכנית.