מאגר סיפורי מורשת

שמי אלמאסי אסתר (אלווירה אסתר אינגבורג פויגט), אמא של אילן, טלי (טליה), כרמית וירון. יש לי 10 נכדים ונכדות: עידו, יובל ורתם (הבן והבנות של אילן), שחר, שקד, אפק וארן (הבנות והבנים של טלי), יונתן (הבן של כרמית), רז (המתעדת) ושי (הבנות של ירון).

סיפור חיי מתחיל כשנולדתי בגרמניה בעיר ברלין המזרחית בתאריך 9.11.1945 בסוף מלחמת העולם השנייה, בבית החולים היהודי ברחוב אירנשטראסה. חייתי בברלין של אחרי המלחמה עם אמא שלי מרים ברטה רוזה פויגט ז"ל וסבא שלי וילהלם פויגט ז"ל.

מאלבום התמונות מגרמניה

 מאלבום התמונות מגרמניה

זו אני בגיל שנתיים בבית סבי ויליהם ז"ל 

בשנת 1949 עלינו לארץ באנייה גדולה ישנו באנייה על דרגשים עגנו בנמל חיפה משם לקחו אותנו לחדרה ברנדס (מחנה מעבר שהיה קודם בסיס צבאי של הצבא הבריטי). שהינו שם זמן קצר מאוד. בגלל שאמא ידעה איפה אחיה (גרשון סקורניק ז"ל) גר, הוא היה כבר בארץ ולנו  לא היה איפה לגור, לכן ארזנו מטלטלינו ועברנו לגור עם דוד שלי ומשפחתו בשכונת שעריים ברחובות. משעריים עברנו יחד עם משפחתו של דודי לכפר אהרון שליד נס ציונה.

אני עם אבא ואמא

בחיפושיה של אמא אחר מקום עבודה הציעו לה לעבוד כמטפלת במשפחה, מאחר ואם המשפחה הייתה מאושפזת בבית חולים והם חיפשו מישהי שתגור בביתם בראשון לציון. אמא עבדה שם. לאחר שאם המשפחה הבריאה עזבנו את ביתם ועברנו לגור בשכונת "עמידר" בנס ציונה. גרנו בדירה אחת, אמא שלי ואני ביחד עם אישה נוספת עם ילד בן שנה וחצי, בדירה היה חדר אחד ומטבח (השירותים היו משותפים עם השכנים).

בתמונות אני מצולמת בחצר הבית של דודי בכפר אהרון

באותה התקופה אימי החלה לעבוד בבית השיקום בנס ציונה (כיום בית החולים הפסיכיאטרי של נס ציונה), בתור עובדת ניקיון. לאחר כחצי שנה (אני הייתי כבת 5 ) אישרו לנו להיכנס לגור במעברה בנס ציונה בצריף (בית מעץ), שם התנאים היו קשים: ללא חשמל, ללא שירותים מסודרים, זאת אומרת שהשירותים היו מחוץ לצריף על גבעה ושייכים לכל השכנים. השירותים הוכנו מפחונים ובור ומעליו פלטה של בטון עם חור באמצע, ללא מים זורמים ובמקום נייר טואלט מנגבים בעיתון. כדי להתקלח, היו שתי אפשרויות: הראשונה, להתקלח מתחת לברז בחוץ בחצר. אפשרות שנייה, לקחת גיגית (קערה שבה מכבסים את הכביסה ), שמים באמצע הצריף וממלאים דלי מים מהברז שבחצר. גם במטבח לא היו מים זורמים, לכן ביקשנו משרברב שיחבר את צינור המים מהחצר לתוך המטבח שבצריף. היות ולא היה חשמל השתמשנו במנורה שמופעלת באמצעות נפט עם פתילה, האור היה צהבהב, באותו האור השתמשנו כדי לראות את המחברת ולעשות שעורי בית על שולחן קטן.

הזיכרון הכי טוב שלי הוא: הגינה שלנו המטופחת שעליה קיבלנו "פרס הגינה היפה ביותר" ממועצת נס ציונה, הפרס היה מזמרה.

בתמונות אני מצולמת במעברה ליד הצריף שלנו

בילדותי

הלימודים שלי

את כיתה א' עשיתי פעמיים וזאת בגלל שבפעם הראשונה (1951) הגעתי לבית חינוך (בית ספר אשכול) והמורה החסירה את מרבית שנת הלימודים והיו שולחים את כל תלמידי הכיתה הביתה. לכן לא למדתי את כיתה א' בשנה זו. לאחר שנה (1952) התקבלתי לבית הספר ממלכתי א' (בית ספר ראשונים) ושם עשיתי שוב את כיתה א' עד כיתה ח' כולל (1960).

בשנת 1957 עברנו לגור בסרפנד אל חראב, שאז היה נחשב שכונת יד אליעזר וכיום שכונת גבעת הצבר. גרנו בבית שהיה בית של ערבים שברחו מהארץ במלחמת העצמאות. בבית זה חגגתי את יום הולדתי ה-12 בקרב משפחה וחברים בחצר הבית.

עם אמא

בשנת 1960 סיימתי את בית הספר היסודי ועברתי ללמוד בתיכון בבית הספר החקלאי "עירון" בעיר חדרה. בבית הספר "עירון" למדתי 3 שנים (כיתות ט'-יא' ) ובשנה האחרונה (כיתה יב') למדתי בתיכון של קיבוץ משאבי שדה, שנימצא בנגב. במסגרת שנה זו יצאנו לגדנ"ע בבאר אורה.

תמונת מחזור

בשנת  1963 (כשאני בת 19 )הכרתי את יוסי במושב שיבולים, הייתי מגיעה לבקר במושב כיוון שלבן הזוג של אמי (מאיר) הייתה לו משפחה שם. פגשתי את יוסי ביום האחרון של חג הפסח, בחגיגות יום השדה, ביום זה מגיעים כל הזוגות המאורסים במושב לחגוג את אירוסיהם. יצאנו במשך שנה וחצי והחלטנו להינשא ולגור בנס ציונה. את החתונה קיימנו בתאריך 1.6.1964 בחצר הבית של אמא שלי במרפסת בקרב משפחה וחברים.

לאחר החתונה גרנו בבית של אמי לתקופה של כשנה ולאחר מכן עברנו לצריף ברחוב המניין הראשון בשכונת עמידר (1965). אני עבדתי בתקופה זו בבית החולים שמואל הרופא בבאר יעקב ככח עזר רפואי. בסוף שנת 1965 קנינו דירה ברחוב שאול המלך ביד אליעזר ואז גם נולד אילן בנינו הבכור. שנת 1968 נולדה טלי (טליה) ובשנת 1971 עברנו לביתנו הנוכחי ברחוב שבטי ישראל  (בשמו הקודם יד אליעזר 77) בבית זה נולדו כרמית (1976) וירון (1978).

 המשפחה שלנו

בשנת 1979 התחלתי לעבוד במועצה מקומית נס ציונה (כיום עיריית נס ציונה) כמטזית במחלקה לקשיש, בתפקידי עברתי בין בתי הקשישים בישוב על מנת לראות שהכל בסדר ואם צריכים סיוע מהמועצה. לאחר מכן ניהלתי את מרכז יום לקשיש כאשר היה בניהול העירייה. כאשר הקימו את מרכז יום לקשיש החדש בניהול העמותה חזרתי לעבוד במשרדים של העירייה במחלקת הרווחה לקשיש כמזכירה. כיום אני פנסיונרית של העירייה משנת 2013 .

הזוית האישית

מאלבום התמונות של סבתא שלי – תמונות נוספות