מאגר סיפורי מורשת

היה לי אח שהיה קטן ממני בשנתיים וחצי. שמו היה חיים וגדלנו בבית רגיל וחם. גרתי מול סבתא שלי והיינו משפחה די מגובשת. למדתי בגן ילדים ישראלי ולאחר מכן כמובן הייתי אמורה לעבור לבית ספר. עברתי, למדתי שנתיים. בשנה השלישית כבר לא הייתי בבית ספר, היהודים לא הלכו לבית הספר… אך לפני כן, חייתי בבית ממש רגיל. אבא שלי היה ספר מקצועי ואימי הייתה עקרת בית.

סבתא שלי הייתה די צעירה, היו לה ילדים כמעט בגילנו. הבת הקטנה של סבתא שלי-ציקה, הייתה יותר מבוגרת ממני ב-10 שנים.

לפעמים אם היה לי משהו לא טוב, הלכתי לסבתא שלי, כדי להתלונן.

סבא שלי היה פחח, מכסה גגות. הוא היה מקצוען מצוין והיה לו עבודה בכל המוסדות של הנוצרים. אני עדיין זוכרת את האמא של הסבא ואת האמא של הסבתא. איך קראו להם ומה הם היו. הכרתי אותם, אבל לא לזמן ארוך ואני גם זוכרת שאם הם רצו לעבור את הכביש- הם היו בבית אבות שהיה לא רחוק – עזרתי להם לעבור את הכביש (זכרונות מגיל ממש צעיר).

חיי היו שגרתיים במידת האפשר, אך אנטישמיות תמיד הייתה. אני לא יכולה להגיד שלא קראו לי ברחוב יהודיה ושלא הרביצו לי מכות. כשהלכתי לחברה, פתאום בא איזה שיכור מהעיר שלנו ונתן לי בעיטה במפשעה ושלפעמים תפסו אותי והתנכלו, סתם, ולא רק אלי, רק בגלל היותי יהודייה.

החיים בזמן השואה

הכול התחיל להשתנות כשהתחילה מלחמת העולם השנייה. אז, התחילו לדבר על נוער היטלר, כמובן שלא ידענו על מה מדובר בכלל, על הסמל וכל מני דברים. בתקופה זו ראינו הרבה מאוד חיילים הולכים לכל מיני כיוונים על הכביש בשיירות.

אני זוכרת יום אחד שהלכתי להביא מים מהבאר. לא היו מים בבתים ולא היה חשמל בבתים, חשמל היה רק לסבתא שלי ברחוב ממול. בשורה הזאת כבר היה חשמל בבתים, אצלנו עדיין לא.

יום אחד הלכו הרבה חיילים והייתה לוויה של אדם בלתי מוכר כל העיירה באה לבית הקברות למרות שהיה זר. פתאום התחילו יריות, הגיעו חיילים והרגו הרבה אנשים שהיו שם. נכנסה למכולת של אבי מישהי ואמרה לאבא שלי: "תסגור את החנות, מישהו מישר אליך את הרובה, רוצה לירות בך", מאוד נבהלנו ואבא באמת סגר מיד את החנות ומרוב מהירות הלכנו להתחבא במחסן של הצבעי.

פתאום, נפרץ המחסן ואמרו לנו: "יהודים! צאו החוצה". העמידו אותנו עם הפנים לקיר, נעמדו מאחורינו חיילים… ישרו את הרובים… הכניסו כדור… והצעקות של ההורים ושל הילדים עלו לשמיים אני חושבת. איזה צעקות, איזה צעקות, עד היום זה מהדהד לי. היינו 15- 20 איש עם הילדים ביחד. פתאום כמו משמיים, בא קצין ואמר להם: "די", "לא לירות, אלו אנשים טובים". זה נשאר וליווה אותנו. באמת החיילים הלכו, זה מובן, כשקצין אומר, אז קצין אומר. יחד עם זה שקט כבר לא היה.

בזמן השואה הרביצו לאבא שלי מכות, הרביצו לו מכות עם הרובה… תת רובה… וההרגשה שמרביצים לאבא שלך… ואת חסרת אונים. חוץ מצעקות את לא יכולה לעשות כלום! הם באמת הרסו לו את הריאות, הוא מת כמה חודשים אחר כך.

אחרי המלחמה גרנו אצל סבתא . אמא שלי הייתה מאוד חולה. אשפזו אותה בבית חולים, אף אחד לא יכל לעזור. בית החולים החזירו אותה הביתה וישבתי ותמכתי בה מהגב, הושבתי אותה והחזקתי אותה עד שאמא נפטרה.

 בתמונה מינה מצד שמאל

החיים בתום השואה

לאחר שאימי נפטרה נשארנו עם סבתא שלי ואז האח הכי גדול של אמא הציע שנגור אצלו. שמחנו, אך… הדבר הראשון שהוא עשה היה לפריד ביני לבין אחי, הוא שם את אחי בבית יתומים של בנים. דודי היה עסוק כל היום בדרכים, ודודתי הייתה עסוקה עם רמי ופוקר. הוא היה מכין מעילי עור ואני הייתי צריכה לשייף ולשפשף את העורות שיהיו רכים. אמרתי לו: "דוד, אני באתי לפה, אני רוצה ללמוד! תרשה לי ללמוד, והוא אמר: "מה את חושבת שבאת לפה לעשות חיים, או באת לעשות לוקסוס". כשביקשתי מעיל משמיכה או משהו, אמרו לי שבאתי לעשות לוקסוס. עמדתי בתור להביא להם נפט… עם שרוול קצר בדצמבר, בכפור ברומניה. אחי לא איתי, אין לי אף אחד… ברחתי משם לבית יתומים. הייתי ילד של אף אחד.

הייתי בבית יתומים כמה חודשים. ואחי היה בבית יתומים של בנים.

כשביקשתי לעלות לארץ, מצאתי את אחי. באו מהסוכנות והעבירו את אחי אלי, לבית יתומים בבוקרשט. אז היינו עוד פעם שנינו ביחד.

לא היה מוסכם שעוברים לישראל, או לרוסיה. רוסיה הייתה מעוניינת לקבל אותנו את הנוער. לבסוף החלטתי להגיע לישראל. את רוסיה כבר ראיתי. את רומניה לא רציתי. מה יקרה? אני אנסה את ישראל.

באו אוטובוסים, אני אמרתי שאני רוצה פלסטינה. לפעמים יש לי אינטואיציה שמדריכה אותי בבחירות שלי בחיים, בלי כל ידע מדוע. האוטובוסים הביאו אותנו אל תחנת הרכבת והרכבת הביאה אותנו לאנייות. לעיר אחרת.

לפלסטינה הגעתי דרך טורקיה, נסענו עד טורקיה.

שם האונייה היה טאורוס. זאת הייתה אניית סחר ולא אניית נוסעים. היו בה דרגים שישבו אנשים… בשביל סחורות. האונייה הייתה יותר מידי עמוסה והבנתי שאחרינו היא כנראה לא החזיקה מעמד… אני זוכרת שישבנו למטה באונייה ולמעלה היה חלון של זכוכית. החלון נשבר, וזה נכנס לאחי מעל לעין.

באונייה היינו 8 ימים. עם עינויים לא נורמאלים. זו לא הייתה אניית נוסעים. מישהו פרץ למחסן והוציא משם נקניקים, אז אכלנו נקניק. לא היה שום דבר. היינו יחד הקבוצה מבית היתומים. באיזמיר ירדנו. מטורקיה נסענו ברכבת דרך סוריה עד לעתלית ושמרו עלינו ערבים… בעתלית היה מחנה של צבא עם שמירה כמו בכל מחנה ריכוז. שיכנו אותנו בתוך ביתנים והיינו שם עד שהחליטו שאנחנו בריאים ויכולים לנסוע למקומות אחרים.

היינו שם אולי חצי שנה. לקחו את אחי למקום אחר ואני נסעתי לכפר החורש.

הכרתי בעתלית חבר'ה בנות ובנים בני 18. אמרתי שאני גם בת שמונה עשרה מפני שמאוד הייתי צריכה להיצמד למישהו. רציתי להיות איתם. רציתי משפחה.

למעשה הייתי אולי בת 12. את אחי לקחו לשדה יעקב, זהו קיבוץ דתי. ואותי לקחו לכפר החורש, קיבלו אותנו יפה.

הייתי בקבוצה עם שלוש בנות בחדר. שמכירות אחת את השנייה, את השפה. באנו באותה אונייה. ובבוקר עבדנו בסלילת כביש, הקמת בית הבראה ועוד. באמת יש בית הבראה מפורסם שם עכשיו. אז, הייתי מעמיסה אבנים על החמורים כדי להוביל אותם. אחר כך עבדתי במכבסה. אנשי הקבוצה קראו לי הקטנטונת. לא היה קשר בנינו לחברי הקיבוץ. היו רק באים ואומרים לנו תעבדו פה או שם…

חיים – אח של מינה 

יום אחד בא אלי מדריך מהסוכנות ומהקיבוץ קוראים לו שמוליק, ואמר שאסור לי להיות פה. הוא לא נתן לי הרבה הסברים למה. אבל הייתה לי מן אמונה בהם, שאני נמצאת בישראל! בפלסטינה! שם לא יעשו לי שום דבר. הוא אמר: "בואי אני אעביר אותך למקום שיהיה לך טוב". הוא לקח אותי לבית השיטה.

השנה הייתה 1948 אחי התגייס לצבא, הוא שרד את השואה ונהרג בישראל, במלחמת העצמאות. הוא התגייס כשהיה רק בן 14. לא גילו לי על מותו. רק לאחר שנתיים הלכתי לחדר הנפגעים בתקווה שאוכל למצוא אותו, לא משנה באיזה מצב. שם ראיתי באחד הימים חותמת של בית קברות על הכרטיס שלו (לכל נפגע היה כרטיס). עד אז ביקרתי בכל בתי החולים, בגלל שלא הודיעו לי על מותו, רק אמרו לי שהוא נעדר. לבית הקברות לא הלכתי שנים, בתקווה שאולי ימצא בשבי או מקום אחר. לא רציתי להאמין שהוא מת. אני הרגשתי כמו אימו. היינו הניצולים היחידים מהמשפחה שלנו בשואה. נותרנו רק שנינו וכעת הוא נהרג ונשארתי לבד. חיים אחי ראה את בתי איילה ואמר לי: "מינה, היא תגיד לי: דוד קנה לי מסטיק", אך לזה הוא לא זכה.

בבית השיטה, כעבור שנים מהגעתי, הכרתי את בעלי לעתיד עם שם תואם לזה של אחי – חיים. לאחר שנים התחתנתי איתו. החתונה לא הייתה בבית השיטה, אלא במשרד הרבנות. אחרי שהתחתנו גרנו ביחד בבית בפתח תקווה.

שנינו עבדנו בקטיף תפוזים, בפרדס. עם הזמן חיים עבר לעבוד בבית חרושת לצינורות בטון ושם קיבלנו דירה מפני שמישהו היה צריך לשמור על בית החרושת.

כשנולדו לי בנותיי: איילה ומאשה רצינו לעבור למושב ליד ירושליים, אך המקום לא מצא חן בעינינו. עברנו למושב הנקרא "שובל 2" או בשמו השני "ניר עקיבא" שבנגב. שם מרחתי בזפת את צינורות המים וחיים עבד בקיבוץ "דורות". בקיבוץ היו חיים מאוד קשים ולכן עברנו ליישוב באיזור המרכז: "כפר שמואל" בו אני מתגוררת עד היום ולצידי בתי מאשה, ילדיה ונכדיה – ניני.

כשעברנו לכפר שמואל איילה בתי הייתה בת 7 ומאשה הייתה בת 5.

עם הזמן איילה התחתנה עם עזרא וילדה את רותם, מאשה התחתנה עם יצחק וילדה את רימונה ומושיקו. למושיקו קראו על שם סבו. למאשה היה קשה להתרגל , כאילו שהיא קוראת לבנה עם שמה. אני מרגישה שמושיקו הוא הכתר של ראשי. הדבר הטוב ביותר שיש לי עכשיו הוא משפחתי, הם כל חיי. הנינים שנולדו הם מן פיצוי על החיים שעברו עלי.

 מינה וחיים בעלה (השניים היושבים מעל המדרגה), חיים מצד ימין ומינה מצד שמאל.

מינה מאחורה, איילה מימין ומאשה משמאל

בכפר שמואל פתחתי גן ילדים. בגן הילדים עבדתי 39 שנה יחד עם בתי מאשה. בגן הזה אני גידלתי את "הפרחים שלי": נכדי וניני היקרים. בשנים האחרונות, לאחר סגירת הגן ו אני מבלה את זמני בבקרים במועדון מבוגרים בבית חשמונאי. 

מינה וחברי קיבוץ על עגלה, מינה הכי ימנית מלמטה.

מינה וחיים בעלה (מינה מימין חיים משמאל). 

אנשי הקיבוץ מחכים להצגה על הדשא וביניהם מינה.

קישור לסרט מפגש הסיום של תכנית הקשר הרב דורי ב"שדות איילון" בית חשמונאי