מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1941 פלשו הגרמנים  ליוגוסלביה. המשפחה החליטה לברוח לאלבניה.

עובדי מסילת הברזל ,שהיו מיודדים עם אבי המשפחה הסיעו אותם בסתר עד לגבול, ומשם בחשכת הלילה  הבריחו אותם לטירנה בירת אלבניה.

באלבניה, שהייתה כבושה על ידי האיטלקים (שהיו בני הברית של גרמניה הנאצית), אמא הייתה צריכה להסתיר את יהדותה ולכן חייה שם בתור סרבית ועבדה אצל המושל האיטלקי (לימים שמוסוליני מת והגרמנים השתלטו על אלבניה, הפציצו את העיר הראשית-טירנה במהומה שנוצרה. היא פגשה את המושל האיטלקי שאמר לה- " מה אני יכול לעשות למענך עכשיו כשהנאצים מגיעים.." וכך התברר לה שבכל הזמן הוא ידע שהיא יהודייה, לא הסגיר אותה ונתן לה עבודה).

כדי שלא ידעו שהיא יהודייה לפי שמה שהיה פרידה היא שינתה את שמה למרה שהיה שם סרבי ידוע.

עם סיום המלחמה אמא חזרה לבלגרד שביוגוסלביה וגילתה שכל המשפחה שלה- ההורים, בני דודים והמשפחות שלהם, החברים כולם נספו בשואה.

 היה עוני נוראי לא היה מה לאכול, העיר הייתה הרוסה.  נולדתי עם סיומה של המלחמה, אמא נתנה לי את השם מרינה, שמשמעותו: "של מרה" שהנציח את שמה, באלבניה. הורי נפרדו  ואבי הגר לאוסטרליה.

ביום הולדתי השני חליתי במחלת הפוליו, מחלה חום קשה שכעבור יומיים הופכת לשיתוק, האברים שנפגעים ראשונים הם אלה שנשארים משותקים לכל החיים, והאברים שנפגעים אחר כך ,חלשים יותר, אבל עדיין אפשר לחזק אותם בעזרת פיזיוטרפיה.

לא היה ניסיון בבלגרד בטיפול בילדים חולי פוליו. לאצי קאדלבורג, יושב ראש הקהילה היהודית , מצא עבורי בית חולים מיוחד לחולי פוליו, בבודפשט, שבהונגריה, מוסד של ד"ר פטה, שהיה רופא יהודי ,שהמציא שיטת טיפול מיוחדת שאפשרה שיקום מרבי לחולי פוליו.

בזמן הזה היה סכסוך פוליטי בין הונגריה שהייתה קומוניסטית לבין יוגוסלביה שהשתייכה למדינות הבלתי מזדהות, הגבול נסגר, ואני נשארתי בבית החולים.  נכפתה עלינו פרידה. במשך שלוש שנים היינו מנותקות. הסוכנות היהודית הציעה לאמי לעלות לארץ ישראל  וכאזרחית  ישראלית תוכל המדינה לדרוש את הבת שלה מהונגריה, המדינה לא הצליחה לשחרר אותי בקלות  מהונגריה. בסופו של דבר השגריר הישראלי בא לבית החולים, לקח אותי בסתר במכונית הדיפלומטית והבריח אותי מהגבול ההונגרי לאוסטריה. במעבר הגבול לא בדקו את המכונית של השגריר, אותי כיסו בשמיכה במושב האחורי ואמרו לי לא לזוז…

משם העבירו אותי לאניית עולים  שהפליגה מאיטליה. בדרך לארץ אני זוכרת את עצמי בודקת נשים שנראו לי נחמדות ושואלת אותן אם הן מוכנות להיות לי לאם.                                                                               כשנפגשנו אחרי שלוש שנים של פרידה, פחדתי להסתכל על אמי. הייתי בטוחה שהיא מכשפה.

מהר מאוד, הבנתי שאמא זה דבר טוב מאוד, אבל הייתה לנו בעיה חדשה אני לא ידעתי לדבר איתה, דיברתי הונגרית, והיא דיברה סרבית. כשהבנתי שאמא שלי לא מבינה אותי ( אני מדברת ואף אחד לא עונה לי) הפסקתי לדבר.  אמא מצאה פתרון, מילון הונגרי- סרבי. כשרציתי להגיד לה משהו הבאתי את המילון וכך הבנו אחת את השנייה.

אמא שלי, עבדה בתור עוזרת בית, אצל משפחת פישרמן וגרנו בביתם. תוך שלושה חודשים למדתי שלוש שפות: סרבית, עברית, וגרמנית השפה שאמא שלי דיברה עם המעבידים שלה. כשהגעתי לארץ חשבתי שאני נוצרייה, הייתי קורעת ברך ליד המיטה שלי ומתפללת לישו .כמו שלמדו אותי במוסד. אפילו סיפרתי  בלעג שפעם ראינו יהודי – זאת אומרת שאפילו במוסד שהמנהל שלו היה יהודי, החדירו לילדים את השנאה ליהודים- את האנטישמיות.

בשנת 1951 עברתי ניתוח אורטופדי בעזרתו ניסו לתקן את הרגל הפגועה בפוליו. חצי שנה הייתי בגבס. כשהורידו אותו לא יכולתי ללכת- זחלתי כמו תינוקת. הייתי זקוקה לטיפול פיזיוטרפי מרוכז בבית חולים. בנוסף אמי חלתה ונזקקה לאשפוז, לא הייתה ברירה אלה לשים אותי במוסד,סן ג'וזף, בבת גלים ליד בית חולים רמב"ם וכך מצאתי את עצמי שוב במוסד, הפעם במוסד של נזירות שהיו מאוד רעות לילדים ובמיוחד לילדים היהודים. היו מרביצות, נותנות עונשים מפחידים, כמו להיות בלילה בחושך ,לבד, בחדר אוכל ריק מאדם.

במוסד הזה הייתה אפליה קשה נגד הילדים היהודים. כל זה, לא יאומן קרה במדינת ישראל ב- 1952.

כשהייתי בכיתה ב' התאחדתי עם אמי גרנו בנהריה בצריף עץ קטן, שניתן לנו על ידי הסוכנות, משותף לארבע משפחות. החיים שלנו השתפרו מאוד, למרות שהיינו מאוד עניות, ברמה שאם אכלנו עוף לא יכולנו ללכת לסרט. אמא שלי עבדה במשמרות בבית חרושת מולר  והשאירה אותי לבד.. כל השכנים היו ניצולי שואה,  שחיפשו קרובי משפחה במדור לחיפוש קרובים.

למרות זאת החיים היו טובים, הרבה עזרה הדדית משחקים עם ילדי השכונה דלתות פתוחות אופטימיות לקראת החיים החדשים במדינת היהודים.

כך התמודדנו, אמא שלי- פרידה הורביץ ואני מרינה קרוטר עם חיים קשים: שואה, מחלת פוליו, עוני, הגירה למדינת ישראל.

חיינו הפכו טובים, הקמתי משפחה,  עם בעלי משה בכפר לימן, נולדו לנו שתי בנות. ו

אימא שלי  אף זכתה לראות שניים מנכדי.  כיום פרשתי לגמלאות ויש לנו שבעה נכדים, שיהיו בריאים.

 זה הניצחון שלנו על הנאצים שרצו להשמידנו .