מאגר סיפורי מורשת

שמי מיכאל יגודייב, נולדתי בשנת 1950 בברית המועצות לשעבר, בתוקפה הקומוניסטית. את משך חיי העברתי בעיר טורקמניה שבברית המועצות לשעבר, שם גדלתי למשפחה עם שבעה אחים ושתי אחיות, כאשר אני הייתי הבכור מבינהם. בעיר שגדלתי היו סה"כ כ- 20 משפחות יהודיות. רוב האוכלוסייה הייתה מוסלמית והיו אנשי צבא רוסיים.

מאוד אהבתי לגדול בשכונה כילד, אם זה מהחברים שהיו בשכונה, המשפחה שהייתה קרובה אלינו ועוד… ככל שהתבגרתי ראיתי כמה קשה להוריי להסתיר את היותם יהודים בעיר. באותה התקופה חיי היהודים היו מאוד קשים. אני זוכר, איך אבי היה מחביא בתוך האדמה, בחצר ביתנו את ספרי הקודש שהיו לנו בבית. אני זוכר זאת כל כך טוב, מאחר ופעם אחת כאשר הייתי בשכונה ליד הבית ראיתי את המליציה (המשטרה) הרוסית עוצרת את אבי אל מול עיני, עקב החזקת ספרי קודש בניגוד לחוק. המשטרה עצרה אותו למשך כמה ימים בתא מעצר. אך עם זאת משפחתי כמובן לא וויתרה בקלות, ומיד נרתמה לשחרר את אבי. כך קרה, לאחר לילות ספורים בתא מעצר מבודד מהמשפחה, אבי חזר בשלום הביתה.

 הגיוס לצבא הרוסי

שנת 1968 תאריך הגיוס שלי לצבא אחד האירועים המשמעותיים ביותר בחיי. כאשר הגעתי לגיל 18, הייתי לפי החוק מחויב להתגייס לצבא המדינה הרוסי. אבי, בכל תוקף, התנגד שאני אלך לצבא כי ידע שזה שאנחנו יהודים מהווה לנו סכנה, אבל אני רציתי והתעקשתי ללכת ולהתגייס בגלל שהחברים שלי התגייסו, למרות היותי יהודי.

כאשר הגעתי ללשכת הגיוס, משם העלו אותי ואת הפלוגה שלי על רכבות. נסענו במשך עשרה ימים רצופים לגבול סין ורוסיה (קזחסטאן). תפקידי בצבא היה לוחם, עליתי שמירות, ולחמתי בגבול משום שבאותה התקופה הייתה מלחמה בין רוסיה לסין. את חברי לפלוגה הכרתי טוב, הייתי איתם כל היום וכל הלילה. את עצם היותי יהודי חשפתי ובהתחלה לא אהבו אותי ואפילו היו כאלה ששנאו אותי, אך בהמשך נוצרו קשרים בנינו וגילנו שיש לנו הרבה במשותף, ועם הזמן התחבבתי על כולם והפכנו להיות משפחה. חצי מהפלוגה שלי נהרגה בזמן הזה. היו שולחים את כל ההרוגים בתוך ארונות קבורה למשפחותיהם. את הארונות קבורה היו עוטפים במתכת מיוחדת (סוג של כספית), כדי שלא יפתחו אותם, משום שהרבה פעמים הגופות לא היו חוזרות שלמות.

הציעו לי לחזור הביתה להפסקה לבקר את ההורים והמשפחה אך סירבתי, מכיוון שהרבה פעמים בדרך הביתה חיילים רבים היו מוצאים את מותם. בנוסף, רציתי להישאר יחד עם אחיי לנשק ולכן לא יכולתי לנטוש אותם.

לאחר תקופה ממשוכת אנחנו וויתרנו על השטח שלנו וסין כבשה אותו, אני הועברתי לפלוגת הנדסה באזור אחר בקזחסטאן. שם שירתי עוד פרק זמן והכרתי חברים חדשים, וגם שם, למרות שאני יהודי מצאתי את דרכי להתחבר לאנשים, אפילו התחברתי למפקד שלי והיינו ממש כמו אחים. השירות  של היה בסך הכל שנתיים ועשרה חודשים במקום שלוש, מכיוון שהוחלט לקצר אותו. לבסוף השתחררתי וחזרתי למשפחתי.

 אני, בסיום השירות בצבא הרוסי

לסיום, אומר כי במהלך הראיונות מאוד נהניתי לחלוק את סיפור חיי ביחד עם נכדתי, צברתי הרבה ניסיון לחיים, ואנשים שאני לא אשכח, עם כל הקשיים שהיו בצבא זו חוויה שלא הייתי מוותר עליה. ובעיקר, נהניתי אף יותר לעלות את הזיכרונות האלו שוב בראשי ביחד עם נטלי.

הזוית האישית

סבא מיכאל: במהלך הראיונות מאוד נהניתי לחלוק את סיפור חיי ביחד עם נכדתי, צברתי הרבה ניסיון לחיים, ואנשים שאני לא אשכח, עם כל הקשיים שהיו בצבא, זו חוויה שלא הייתי מוותר עליה ובעיקר, נהניתי אף יותר לעלות את הזיכרונות האלו שוב בראשי.