מאגר סיפורי מורשת

סבא דב רבא וסבתא חנה רבא, הקימו משפחה לאחר השואה.

בשנת 1949, עלו לארץ מפולין, יחד עם סבתא הניה, והתיישבו בעין עירון (ליד פרדס חנה). הם התמודדו עם פרנסה, מגורים בצריף ועם קשיי שפה.

בשנת 1951, נולד בן נוסף בשם שלמה. בגיל שנה, הובא שלמה לבית החולים עקב הרעלה. למחרת, כשהגיעו הסבא וסבתא רבא, לבית החולים, נמסר להם שהילד נפטר.

סבא דב וסבתא חנה גרו בצריף בעין עירון. באחד הלילות, נרצחה השכנה של סבתא חנה. בגלל פחדיה, דאגה סבתא חנה לעבור למקום  מגורים אחר. כיוון שהייתה פליטת שואה, היתה להם זכות לקנות בית בקריית בייאליסטוק- שכונה שנמצאת ביהוד, שרוב תושביה היו ניצולי השואה.

בקרית בייאליסטוק, סבא דב בנה ליד הבית צריף, ששימש כחנות מכולת לפרנסת המשפחה. בחצר הבית היה שובך יונים, גם שטח גדול לגידול תות-שדה.

על מנת להביא סחורות למכולת, נאלץ סבא דב לרכב על סוס ועגלה למושבים ולהביא את הסחורות.

בשנת 1953, נולדה בת נוספת למשפחה בשם ברוניה ברכה, על שם אחות של סבא וסבתא רבא, שנרצחה בשואה (לשניהם היו אחיות שנקראו ברוניה).

בשנת 1955, שמחו להתבשר שסבתא חנה בהריון נוסף.

בחודש התשיעי להריונה, סבתא חנה לא חשה בטוב ומכיוון שבבית היו שתי ילדות קטנות וסבא דב שהפעיל את המכולת, נאלצה סבתא חנה לנסוע בגפה לבית החולים וזאת בעזרת אוטובוס, שנסע פעמיים ביום בלבד לפתח תקווה.

אחרי הצהרים, סבא דב שנשאר בבית רצה לברר את המצב של סבתא חנה ומאחר שבאותם הימים לא היו טלפונים ברשות התושבים, נאלץ סבא דב להגיע למשטרת יהוד כדי להתקשר לבית החולים בפ"ת. באותו הטלפון, נמסר לסבא דב  להגיע מיד לבית החולים. סבא דב רכב על סוס ועגלה לבית החולים. בהגיעו לבית החולים, נמסר לו שסבתא חנה הייתה במצב קשה לאחר הלידה וקיבלה טיפול בהתאם, אבל במקביל לא טופל הרך הנולד והוא נפטר. באותו זמן, סבא דב שמח שלפחות אשתו ניצלה וזאת ע"י תרומת דם מסוג נדיר, שנתרם ע"י בן המשפחה.

בשנים האחרונות, אנחנו נחשפים לפרשיות של היעלמות תינוקות בשנות החמישים ומסיבה זאת סבתא שלי הניה, מצאה לנכון לספר את הסיפור שלה ובסתר ליבה מקווה שאולי יום אחד, יקרה נס וגם את 2 התינוקות ימצאו בחיים.

שאלת מותם מנקרת במוחה כל הזמן.

זהו הסיפור של סבא וסבתא רבא שלי, כפי שסופר לי מפי סבתא הניה.

עם סבתי השנייה, דליה אריאל (אמא של אמא)

הזוית האישית

אני: מקווה שיום אחד תמצא התשובה לילד שנעלם.

הסיפור ממש ריתק אותי, לשבת ולשמוע אותו עד מלואו. תודה שסבתא שיתפה אותי – הנכד שלה. המפגשים להכנת התיעוד המשפחתי הוא חשוב וגיבש אותי עוד יותר עם סבתי.

סבתא: היה מרתק לספר לנכדי את הסיפור המשפחתי שלי. הדבר החשוב ביותר בעיני הוא הקשר והליכוד המשפחתי.