מאגר סיפורי מורשת

שמי מיכאל מאיר נולדתי בשנת 1931 בעיר שחריסבז, בברית המועצות. עליתי לארץ בשנת 1990.

אבי ואמי היו אנשים פשוטים וצדיקים. הם היו דואגים לאחרים. אבי ע"ה היה קם בארבע לפנות בוקר ודואג לכל מחסורם של רבני המקום בבית המדרש.

פעם אחת אבי סיפר לי, שהוא שרת חמש שנים ב"צבא האדום" והגיע עד לגבול סין בעקבות מלחמת העולם השנייה, בזמן המלחמה היו מקרים של השגחה פרטית, ה' ממש שמר על אבא.

יום אחד יצאה הפלוגה כולה לכיוון האויב, בפלוגה היו מאה וחמישים איש, הם צעדו במקום שאין אפשרות לאן לברוח, הקור ששרר שם, היה של מינוס 40 מעלות. פתאום הגיע מטוס קרב גרמני והתחיל במתקפה על הפלוגה לא היה מקום להתחבא, כולם רצו לכל כיוון, אבא שכב עם ידיו על הראש והמפקד צעק לכולם לשכב ולא לזוז. המטוס חזר וירה על כולם עד שכולם שכבו מתים, לאחר שעה וחצי כשנשמע שקט אבא ניסה לקום ולא הצליח, כי שכב זמן רב על שלג קר, גופו היה קפוא והרגיש שגם ליבו  קפא, למרות שלא היה בו כוח אמר לעצמו "ה' שמר עליי מהמתקפה, אני קם וחוזר לבסיסי". היחיד ששרד את המתקפה של המטוסים הגרמנים היה אבא.

אבא חזר לבסיס ואושפז לכמה ימים בבית הרפואה וכשהשתחרר מבית הרופאה חזר להילחם.

הזהב שנשרף

אבא של אביו, מאיר, היה מושל עיר וראש ישיבה. הוא היה אדם מאוד עשיר, חשוב וחכם, כל אנשי העיר הפקידו אצלו את כספם. הם ידעו שאפשר לסמוך עליו ועל יושרו, בנוסף לכך העיסוק העיקרי שלו היה במסחר. הוא התעסק במכירת סוכר וכותנה, את הכותנה הוא שיווק בכל העולם, כמו כן הוא הגיע לארץ וקנה אדמות בארץ ישראל, היה זה בתקופה שהטורקים שלטו בארץ.

אחד האנשים שקינא בסבי, הגיע באישון ליל והצית את מחסן הכותנה. סבתא רבתא – נחמה התעוררה והעירה את כולם, סבתא מרים שלא יכלה לקום לקחה מחט ודקרה אותם כדי להעיר אותם.

כל הרכוש התחיל להישרף ועלה באש. סבא מאיר יצא לרחוב וצעק: "כל מי שיכול לקחת שייקח, זה שלו". לצערנו, אחרי שנה מהשריפה, הוא נפטר מרוב צער. בן 40 בלבד היה בפטירתו.

הזוית האישית

סבא מאיר מספר את סיפוריו לנכדו מלאכי אילרוב ולחברו שמוליק קוסקס, המשתתפים בתכנית הקשר הרב דורי.