מאגר סיפורי מורשת

שמי ברברה, נולדתי למשפחת  פרידמן, ב- 2 במאי 1948, באלבני, בירת מדינת ניו יורק. שמי ביידיש הוא בסייה, ובעברית שמי הוא בתיה. נקראתי על שמה של דודתי הגדולה שהתגוררה בליטא.

הגיל שלי הוא גם הגיל של מדינת ישראל. נולדתי  שבועיים לפני הכרזת עצמאותה של מדינת ישראל.

הוריי הם: בלסום לויץ (Blossom Levitz)אמי, שנולדה בפנסילבניה בשנת 1921. אבי אורל פרידמן (Orel Friedman), יליד גלנס פאלס(Glens Falls), ניו יורק, נולד בשנת 1913. בלסום נקראה על שם סבתה הגדולה בליומה לון. אורל נקרא על שם סבו ייל הברמן.

הסבים והסבתות שלי הגיעו כולם לארה"ב מליטא ובלארוס (מינסק) שבמזרח אירופה. הם הגיעו כאשר הם היו בני נוער או צעירים מאוד. החיים של היהודים במזרח אירופה היו קשים מאוד ולעתים אף מסוכנים. הסבים שלי נפגשו והתחתנו בארצות הברית.

גדלתי  בגלנס פאלס בצפון מדינת ניו יורק, באותה עיר שבה נולד אבי. גלנס פאלס היא עיר קטנה ויפה מאוד ליד אגמים רבים בין הרים. שם העיר היא גלנס פאלס, כלומר מפל הגיא. כי שם יש מפל מים של נהר הודסון, נהר חשוב המוביל מצפון מדינת ניו יורק עד לנמל בעירית ניו יורק. במפל יש מערה שהוא מוקד הסיפור "אחרון המוהיקנים" (The Last of the Mohicans):

קר שם מאוד בחורף. יש המון שלג ולכן סקי, מזחלות, החלקה על הקרח הם פעילויות פופולריות. בקיץ חם. ואז יש שחייה, שייט, סקי מים, טיולים ועוד.

בגלנס פאלס היו רק כמה מאות משפחות יהודיות. רובם הגיעו לארצות הברית  מגרמניה וממזרח אירופה בתחילת המאה העשרים, כמו סבא וסבתא שלי. כמה מהם היו פליטים או ניצולים מאירופה של היטלר. הם הקימו שני בתי כנסת ובתי ספר עבריים. לא היה בית ספר יהודי. למדתי  בבתי ספר ממשלתיים חילוניים. רוב התלמידים ורוב חבריי היו נוצרים; היו לי רק כמה ידידים יהודים. למדתי יהדות ועברית בתלמוד תורה כמה שעות בשבוע. אהבתי מאוד את לימודי היהדות ורציתי ללמוד עוד.

היו מעט דירות בגלנס פאלס באותם ימים. רוב האנשים גרו בבתים. הוריי בנו בית בפינת הרחוב, מול לפארק גדול עם בריכה, מגרש כדורסל, מגרש משחקים, אזור פיקניק, שבילי רכיבה על סוסים ויערות. בחורף היו מזחלות, החלקה על הקרח וסקי קרוס-קאנטרי.

בבית החדש היו שלושה חדרי שינה ושלושה חדרי אמבטיה. בתחילה, אני ואחותי, בוורלי, היינו יחד בחדר השינה הגדול. ולאחי, ויקטור, היה חדר קטן יותר. בסופו של דבר, הוריי הפכו את חדר המשפחה לחדר שינה רביעי, כך יכולתי לקבל חדר משלי. הבית היה מוקף בחלקו ביער והייתה לו חצר גדולה. כאשר ויקטור היה ילד, הוא אהב לשחק קאובויים ואינדיאנים ביער. בחלק האחורי של הבית הייתה מרפסת, שם בילתה משפחתנו זמן רב, כשהיה מזג אוויר נאה.

אימא אהבה לבשל ולבדר. הבית היה תמיד מלא בני משפחה וחברים. הוריי היו פעילים מאוד בבית הכנסת ובארגונים יהודיים שתמכו במדינת ישראל – "ישראל בונדס", "איחוד הקהילות היהודיות", "הדסה" ו"הקרן הקיימת".

אני זוכרת שבשנת  1956 כשהייתי בת 8, בתקופת "מבצע סיני" הגיע גנרל ישראלי לגלנס פאלס, ודיבר עם קבוצה גדולה של תומכי ישראל שהתכנסו בסלון של הוריי.

אבי היה רופא אף אוזן וגרון. הוא בנה משרד סמוך לבית החדש שלנו, כדי שיהיה קרוב יותר למשפחה. הוא ראה חולים במשרד, וערך ניתוחים בבית החולים בגלנס פאלס. הוא עבד קשה מאוד. המטופלים שלו אהבו אותו מאוד. הוא אהב גולף ושיחק כמעט כל חייו. הוא חי עד גיל 101 שנים.

אמי הייתה אישה יוצאת דופן. היא הייתה מנהיגה. כמתנדבת, הובילה מספר ארגונים פילנתרופיים, ובעיקר את "ארגון הדסה" במשך שנים רבות. היא גם הייתה ציירת, קדרית, תופרת מוכשרת, טבחית, ושחקנית גולף. היא נפטרה בשנת 1990 בגיל 68. הוריי הנחילו לנו: את הגאווה הגדולה להיות אמריקאי ויהודי, את אהבה לישראל, את החשיבות של משפחה  והדאגה לאחרים,  את האחריות והתשוקה ליידע וצדק חברתי.

אחי ואחותי נישאו ויש 4 ילדים לכל אחד מהם. בעלה של אחותי בוורלי הוא, יואל (Julle) זליגמן, נולד בפינלנד. אשתו של אחי ויקטור היא, נורית לוי, ילידת זיכרון יעקב. בוורלי וויקטור ובני משפחותיהם עלו לישראל בשנות השמונים.

למדתי באוניברסיטת ברנדאייס ליד בוסטון. למדתי שם יהדות ושם הכרתי את בעלי, טרי. אחרי אוניברסיטה, למדתי להיות אחות מוסמכת, וגם קבלתי תואר שני בעבודה סוציאלית. בסיום לימודיי עברנו לגור במנהטן שבעיר נוי יורק, שם אני מתגוררת עד היום כשאני  לא בארץ.

הזוית האישית

ברברה: הוריי הנחילו לנו: גאווה להיות אמריקאי ויהודי, אהבה לישראל, החשיבות של משפחה והדאגה לאחרים.