מאגר סיפורי מורשת

ברוך בעלי, נולד באוקראינה בשנת 1929 בגיל 12 הגיעו הנאצים לאוקראינה כל המשפחה שלו עברו לגטו ואחרי כמה זמן המשפחה עברה לכפר על יד העיר שלהם. אחרי שהנאצים והאוקראינים הרגו את כל היהודים שבעיר הם התחילו לאסוף את היהודים מהכפרים ולפני שהרגו את כל המשפחה שלו הוא הצליח לברוח ליער שם הוא הסתובב לבד (ילד בן 12) במשך שנה וחצי, עד שאיכר אחד שאליו היגיע   וביקש אוכל בא אליו והיציע לו להיות בביתו להחליף את השם לשם צ'כי יאנק.  

 

בכפר הזה הוא נמצא בבית האיכר במשך תקופה ארוכה עד שראו את הגרמנים נסוגים ושמעו את הצבא הרוסי מתקרב.  ברוך  עזב בלי לומר דבר את בית  האיכר והתחיל לחזור לעיר. כשהיגיע לעיר ראה כי הבית שלו נהרס, ואף אחד לא נשאר בחיים.

הוא ראה שני קצינים בתלבושת אחרת לא רוסית , התקרב אליהם שמע שהם מדברים צ'כית . הם שאלו: "מה קורה"  ברוך ענה בצ'כית שמישהו טבע בנהר. והם שאלו אותו אתה יהודי? והוא ענה כן . שאלו אותו אתה לבד? והוא ענה כן ואז הם אמרו "אתה בא איתנו". הם לקחו אותו לבריגדה הצ'כית שהם היו חיילים בה.שם והושיבו אותו במחלקת הקשר ויחד איתם הם התקדמו אחרי הצבא הרוסי עד שהיגעו לפראג שם סידרו לו מגורים בבית היתומים לימודים ועבודה בבית חרושת טסלה(פליפס) .

 

ברוך עבד ולמד עד שהתחיל לקרוא בעיתונים שהכריזו על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.  הוא נכנס למשרדי הג'יונט ברובע היהודי ואמר שהוא יהודי, הרוצה להצטרף לצבא הישראלי בארץ ישראל. הם העבירו אותו למשפחה יהודית בכפר צ'כי ואחרי כמה חודשים אספו אותו עם כל המתנדבים האחרים אנשי מח"ל וריכזו אותם במחנה אחר.

כך הובילו אותם במשאיות למרסיי בצרפת ומשם שלחו אותם באוניות  מעפילים לארץ ישראל. .באניית "טטי" . על האונייה הם שמעו את דוד בן גוריון מכריז על הקמת מדינת ישראל.

למחרת היגעו לנמל תל אביב הורידו אותם בסירות ומיד הובילו אותם למחנה יונה. שם גייסו  אותם לצבא . אחרי עשרה ימים יצאו לקרב לטרון, שנכשל.  ברוך נפצע ברגל למזלו זה היה בשריר ולא בעצם.  הוא הצליח לסגת ולצאת מזה בשלום. אחרי שחבשו אותו שלחו עם הפצועים האחרים לתל אביב לבית הדר ששם שכבו כל הפצועים שלא היו משפחות או חברים בארץ .בזמן ההחלמה הופיע קצין לבוש מדי צבע וחיפש אנשים שבקיאים במכשירי קשר. ברוך  לא ידע עברית והקצין שאל אותו ביידיש אם הוא מבין במכשירי קשר והוא ענה לו כן ואז הקצין שקראו משה תלם(משם יצא שם המשפחה שלי) אמר לו "אתה בא איתי" ואחר כך שהוא ראה שאין לברוך לאן ללכת הוא הביא לביתו.

 

לפני שמשה תלם אימץ  את סבא שם המשפחה שלו היה גליידה.  בתחילה היה בית בודד אבל אחרי כמה שנים הרסו את הבית הבודד ובנו את הבית שרואים בתמונה.

 

אני נולדתי בישראל בהרצליה בשנת 1935 בביתי שבשכונת הפועלים, היום רחוב בן גוריון. בביתי היו שני אחיי שמם: "אורי ואברהם" .  למדתי בבית הספר העממי שנקרא היום בית ספר ויצמן עד כתה ח'  (אז למדו 8 שנים בבית הספר היסודי ובתיכון למדו 4 שנים. )  בתיכון למדתי  בשנה הראשונה בו התיכון נבנה לא היה מבנה מסודר ונדדנו בין כמה מבנים. בסיום כתה ט'  עברתי ללמוד בתל אביב בסמינר הקיבוצים שהיה על גדות הירקון  שם כיום אני גרה בקומה השלישית עם סבא ברוך.

 

לאחר שסיימתי את הלימודים בסמינר הקיבוצים התגייסתי לצבא. כשבאתי ללשכת הגיוס ואמרתי שאני מורה אמרו לי לנסוע ישר לבאר שבע,  שם חסרים מורים באזור חדש שרק הוקם הנקרא אז אזור לכיש. לבסוף נשלחתי לישוב שדה דוד. כשהגעתי למקום היו  3 צריפים של בית הספר בצריף שלי היו 10 שולחנות 20 כסאות ו-4 כיתות : "א,ב,ג,ד"   בכל שיעור כל כיתה קבלה "עבודת כיתה" ורק כיתה אחת למדה.  

בהתחלה היה צריך  ללמד את הילדים עברית כי הם היו עולים חדשים ממרוקו שלא ידעו קרוא וכתוב בעברית. במשך הזמן הם למדו את השפה הלמידה נעשתה עם קבוצות קטנות של עולים. כך למדו עברית ובהמשך למדו את יתר המקצועות תנ"ך וחשבון. לבסוף  החליטו להקים בית ספר משותף לכמה כפרים כך היה אפשר ללמד בצורה נוחה. לאחר חצי שנה עברתי לכפר אחר שנקרא "יד נתן" על יד משטרת עירק-סואידן ( היום נקרא משטרת פלוגות) שם היו ילדים שכבר דיברו עברית וניתן היה ללמד כמו שצריך.. כשהגעתי  ל"שדה דוד" שהייתה רחוקה מהכביש הראשי התחלנו אני וחברתי ורדינה ללכת ברגל אל "שדה דוד" שהיה רחוק מהכביש הראשי כ-3 ק"מ באמצע הדרך עצר על ידנו טנדר ירוק "לאן בנות" שאל הנהג הג'ינג'י (סבא שלי) אמרנו "שדה דוד" אז הוא אמר "עלו" וככה הכרתי את ברוך, הסבא של רומי.   

 

נישאנו בתום השנה, עברנו חזרה להרצליה, בבית ספר "ברנר" הייתה חסרה מורה בכיתה ו' ומאז לימדתי 29 שנים בבית ספר "ברנר". נולדו לנו 3 בנים (יואב, עמיר ורן) במהלך עבודתי כמורה זכיתי ללמד את דורית כשלימים הפכה לכלתי, אמה של רומי.

אנו מתגוררים בהרצליה עד היום באותו המגרש בו גדלתי. והיום אני סבתא ל-9  נכדות ונכדים (קרן ,עדי ,שי, זיו,נועה ערד יהלי רומי ומיקה) ושלוש כלות(אירית דורית ורוני).

 

 דוד בן גוריון- איש העלייה השנייה, ראש ההנהגה של "המדינה שבדרך", המוביל והדוחף להקמת מדינת ישראל, הכריז על הקמתה, ולאחר שקמה הנהיגהּ במשך עשור ומחצה עד 1963^[1]; כיהן כראש הממשלה וכשר הביטחון הראשון של מדינת ישראל והיה ממנהיגי תנועת העבודה..