מאגר סיפורי מורשת

ילדותי

נולדתי בשם אמירה בשנת 1941 בעיר פס במרוקו. בת שלישית במשפחה, עזרתי המון לאמא בגידול האחים שלי הקטנים. אהבתי מאוד לשחק בבובות, בחבל וקלאס.

אמא שלי קנתה לי המון בבובות שהיה די קשה להשיג אז ואני הייתי תופרת להן בגדים, שמיכות וכובעים וכך למדתי לסרוג. הייתי הולכת לעזור לאמא שלי לעבוד בבית הקפה השכונתי. למדתי רק ביסודי ואז יצאתי לעבוד ולעזור למשפחה להתפרנס.

כנערה התחלתי לעבוד כתופרת אצל חייט שתפר חליפות לגברים וכל יום מכרתי ארבעה מכנסי גברים והיה לי המון כסף לעזור למשפחה.

בכל יום שישי החייט היה תופר לי במתנה שמלה ליציאה בערב (שמלת שנות השישים). במוצאי שבת היינו יוצאים לבתי קפה, לקולנוע ולשדרת החנויות. העיר בה גרנו, פס הייתה תחת הכיבוש הצרפתי ולכן דיברנו צרפתית התלבשנו אופנתי כמו צרפתים.

בצעירותי

העלייה

אחותי הבכורה (מרים) ואחי הבכור (יעקב) עלו לארץ בעליית נוער. בעקבות כך ההורים שלי היו עצובים מאוד ואמא שלי החליטה שכל המשפחה עולה לישראל.

בשכונה היו עוברים בין הבתים של היהודים ציונים יהודים מישראל שבאו לשכנע את היהודים לעלות לארץ. תוך מספר שבועות היינו צריכים לארגן כסף במזומן כדי לעלות לארץ. הציונים הגיעו ערב אחד לבית של ההורים שלי והודיעו לנו שתוך מספר שעות אנחנו צריכים לעזוב את הבית. הם לא הסכימו לנו לקחת ציוד. אני זוכרת שלקחתי תיק קטן עם כסף, קצת בגדים לכל האחים שלי הקטנים ומעיל אחד לעצמי.

באותו ערב אמא שלי הלכה לשכנה ערבייה השאירה לה את המפתח של הבית עם כל התכולה. באותו לילה נסענו במשאית שהייתה מיועדת להובלת בהמות. הסתירו אותנו עם כיסוי והגענו סמוך לגבול של מרוקו עם ספרד לעיר שנקראת מליליה. שם היה אזור כינוס של הרבה יהודים שרוכזו לקראת העלייה ארצה. משם העבירו אותנו לאנייה שהיפליגה לצרפת ומצרפת עלינו למטוס לישראל.

בבית התפוצות

מבחר תמונות שלנו מתכנית הקשר הרב דורי ומהסיור בבית התפוצות

הזוית האישית

קמי: היה לי ממש כיף לספר לבנות על הסיפור האישי שלי ומאוד נהנתי להיות איתן.

אלה: אני מאוד נהנתי לשמוע את סבתא שלי מספרת על הסיפור שלה, כי זה סיפור שלא הכרתי ולא ידעתי את זה.

מיה: היה לי כיף למרות שזה לא סבתא שלי נהנתי לשמוע את הסיפור שלה.