מאגר סיפורי מורשת

אני ליאב קושניר, בן 11, לומד בכיתה ו' בבית ספר בן גוריון בקריית מוצקין. להורים שלי קוראים שרית ומיכה, אמא שלי נולדה בישראל ואבא שלי נולד בבריה"מ. במשפחה שלי יש גיוון עדתי, רוסים, תימנים ועוד… אני נהנה מכל הדברים הטובים שיש בכל עדה, המנהגים, המאכלים ועוד. סבתא לולו היא סבתא של אמא שלי, אמא של סבתא שלי. יש לה 5 בנות ו 2 בנים, 15 נכדים ו 14 נינים !!!

אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרת זו שמעתי את סיפוריה. בחרתי לראיין אותה כי היא אישה טובה וחמה. אני מאוד אוהב אותה ומאוד קשור אליה. אני מקפיד לבקר אותה כל שבוע, לפעמים יותר מפעם אחת ובכל פעם שהיא אצל סבתא שלי גם אני הולך לשם. אני אוהב להקשיב לסיפורים שלה, לשמוע את החוויות שלה, לבלות איתה וכשצריך גם לעזור לה. בחגים, אני מלווה אותה לבית הכנסת התימני ומקשיב לתפילות המיוחדות בנוסח התימני, אחר כך בבית אנחנו תמיד מתבדחים ומנסים לחכות את המבטא התימני. אני נהנה משפע המטעמים התימנים ואוהב את הבית החם והמשפחתיות הקיימת אצל סבתא רבתא שלי הנפלאה.

חשוב היה לי לדעת מה הדרך שסבתא עשתה כדי להגיע לכאן והאם היא שמחה שעלתה לישראל.

אני בת 87 בערך. אני לא יודעת מה הגיל המדויק כי אין לי תעודת לידה. לא נולדתי בבית חולים אלא בבית ולא היה לנו רישום. כשעליתי לארץ חישבו בת כמה אני בערך לפי איך שנראיתי ומה שידעתי מהסיפורים של המשפחה.

נולדתי וגרתי בעיר מילחן עד שעליתי לארץ ישראל. זאת עיר קטנה בתימן.

העיר הייתה עיר ערבית מוסלמית, סביבנו היו רק ישובים של ערבים אך היינו קהילה יהודית גדולה. כל הקהילה בעיר שלי הייתה קשורה אחד לשני בקשרי משפחה

מתי עלית לארץ ישראל ? בשנת 1949.

עם מי עלית לארץ ? עליתי לארץ עם בעלי, (סבא רבא חיים דהבני ז"ל) , עם אחים שלי ובני דודיי והמשפחה המורחבת. את הדרך מהעיר שלנו התחלנו כולם יחד אבל חלקם נשארו מאחור, מתו בדרך או התיישבו בערים שונות בתימן. עשינו מסע רגלי של 4 חודשים מהעיר שלנו ועד לעיר צָנְעָא . שם שהינו במחנה זמן קצר ואז הסיעו אותנו, נסיעה של 5 ימים במשאיות לעיר עָדֶן שם היה שדה תעופה ומשם טסנו לישראל.

הממשלה של מלך תימן הודיעה לנציג של העיר שלנו שמרשים ליהודים לעזוב את תימן והודיעו בכל הערים שיהודים יכולים להגיע לשדה התעופה.

אחים שלי כבר היו פה בארץ והם שלחו לנו מכתבים וסיפרו לנו על הארץ הטובה שלפני קום המדינה ועל הקמת המדינה ושיש פה הרבה יהודים. למרות שחייהם כאן לא היו קלים, הם השתדלו לא לספר ולשתף אותנו בקשיים שלהם אלא רק לספר על טובה של הארץ, על הייחודיות שלה וכל הזמן עודדו אותנו לחשוב שמדובר במקום הכי טוב בעולם, בארץ המובטחת, ארץ זבת חלב ודבש.

רציתי להתאחד עם האחים שלי, לא ממש הבנתי את המשמעות של המעבר לארץ ישראל ועד כמה החיים בישראל יהיו שונים מבתימן. עשיתי מה שהמשפחה שלי ובעלי החליטו ולא התנגדתי.

איזה קשיים היו לך כשעלית לארץ ? המסע לארץ היה רגלי וקשה מאוד. לא תמיד היה לנו אוכל או כסף לקנות אוכל. אנשים רבים נפטרו בדרך. מהעיר שלנו הגענו לעיר צָנְעָא ושם היו המון אנשים יהודים שחיכו לעלייה לארץ והיה מאוד קשה להסתדר. בזמן שחיכינו בעיר צָנְעָא נפטרה בתי שהייתה בת 3 שנים.  לבסוף קיבלנו עזרה והסיעו אותנו במשאיות . הנסיעה ארכה 5 ימים ולקחו אותנו לעיר עָדֶן. שם חיכינו עד שהגיעו נציגים של הסוכנות היהודית וקיבלנו אישורים לעלות על טיסה לארץ ישראל.

נחתנו בארץ ישראל ולקחו אותנו לגור באוהלים בראש העין. היינו שם 3-4 ימים עד שאח שלי הגדול שגר פה, מצא אותנו ולקח אותנו להתארח אצל דודים שגרו בפתח תקווה. משם עברנו להתארח אצל אחותי הגדולה שגרה בתל אביב. לאחר מכן עברנו לגור במעברה שנקראת מעברת כורדני (שהיום זה אזור משכנות האומנים בקריית מוצקין ). החיים במעברה היו קשים, סבא עבד מאוד קשה בעבודות שונות. לא היה לנו כסף או רכוש ותנאי החיים במעברה היו לא פשוטים ולא נעימים. לאחר המעברה העבירו אותנו לגור בשיכונים בעיר עכו. אלה היו שיכונים מעץ ופחונים. במעברה נולדה לי בת ראשונה בארץ ישראל. לאחר מכן נולדו לי בעכו עוד 6 ילדים. סך הכל 7 ילדים. בשנת 1966 עברנו לגור בבית משלנו בעיר קרית ים. זה הבית שאני גרה בו עד היום. אני עבדתי כל השנים במשק בית וסבא עבד קשה בעבודות מזדמנות שונות. היה לנו מאוד קשה להתפרנס.

כשעברנו לקריית ים זה היה הרגע המשמעותי ביותר. כאן התחילו החיים האמיתיים שלי, ההתמודדות עם קשיי הפרנסה וגידול הילדים וחינוכם.

תמיד תהיו משפחה חזקה וביחד. שתמיד תהיו אחד סביב השני ואחד עם השני כי משפחה היא המשענת ומחזקת ברגעים קשים וטובים.

המעבר לקריית ים. כשנולד לי בן זכר (הילד השני שנולד בארץ ישראל), החתונות של הילדים שלי ושזכיתי להיות בחתונות של הנכדים שלי. כל נכד ונין שנולד לי. כשנסעתי לאמריקה לבקר את הבנים שלי.

כשהבן הקטן שלי היה ילד והוא היה חולה, היה לי מאוד קשה לטפל בו ולא היה לנו כסף לקנות תרופות. כשהבנים שלי היגרו לגור באמריקה. לפני שנתיים וחצי כשהנכד שלי נפטר באמריקה.

לליאב שלי החמוד אני מקווה שתמיד תזכור את הבית החם שלי ושאני אוהבת ודואגת לך ולכל הנינים שלי. שמחתי והייתי מאושרת מאוד כשנולדת, אתה הנין הראשון והבאת לי שמחה גדולה. לא האמנתי שאזכה להכיר עוד נינים והנה כבר יש לי ארבעה עשר. אני מאחלת לך שתמיד תהיה בריא ושמח וילד טוב להוריך ותצליח בכל מעשיך ומחשבותיך ותזכור תמיד שלמרות כל הקשיים, אם רוצים מצליחים ומגיעים להישגים.

(הראיון המקורי נערך בפברואר 2014)

תשע"ו