מאגר סיפורי מורשת

שמי פיני בוירסקי ונולדתי ב- 21.10.1951, בבית חולים הדסה תל-אביב. הסיפור שלי מתאר את הסיבה שבגללה החלטתי, בגיל 17, לעזוב הכול ולעבור לקיבוץ בית גוברין.

גדלתי בשכונת "חבצלת", שנמצאת ליד העיר רחובות, עם אבא שמואל – נגר במקצועו, אמא רגינה – עקרת בית ואחותי נאוה שהיתה מבוגרת ממני במספר שנים.

ההורים שלי הגיעו לארץ ישראל בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה ולשואה בשנת 1933. משפחתה של אימי נספתה, חוץ ממנה לא נותר אף בן משפחה. וממשפחתו של אבי נותרו הוא ואחיו שעלו לישראל ועוד דוד נוסף, שהיגר לארצות הברית.

המשפחה שלנו הייתה מאוד מעורבת פוליטית. עמדתה הפוליטית של אמא שלי הייתה בשמאל הישראלי (אז קראו למפלגה מפ"ם – מפלגת הפועלים המאוחדת) ואבא שלי ממפלגה שנקראה מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל).

מגיל צעיר אני הייתי חלק בלתי נפרד מתנועות נוער: "השומר הצעיר" ולקראת כיתה י"א עברתי ל"נוער העובד והלומד". בבית תמיד התנהלו ויכוחים אידיאולוגיים בין ההורים, כמו בכל הארץ באותה התקופה.

הסרט "נועה בת 17" שיצא בשנת 1982 תיאר מצוין את המצב בארץ בראשית שנות ה-50. את המחלוקת הקשה בתנועת הקיבוץ המאוחד בדבר הזיקה האידאולוגית והפרקטית שיש לנקוט: לעבר ברית המועצות הקומוניסטית, או מאידך, לעבר המערב הקפיטליסטי. המשבר, שהתרחש ברוב קיבוצי "הקיבוץ המאוחד", לווה בעימותים קשים, עד כדי פילוג, כאשר קיבוצים נחלקו לשניים, חברויות ואף משפחות התפרקו, התבצעו חילופי אוכלוסין והוקמו קיבוצים חדשים.

למען האמת התקופה הזאת לא הייתה נעימה ולכן הייתי בורח המון לתנועת הנוער ובכל חופשה הייתי יוצא למחנה עבודה, כל פעם בקיבוץ אחר: גת, נירים, ניר עוז, אשדות יעקב. כך, לאט לאט, התחלתי לראות את עצמי עובר וחי בקיבוץ.

בגיל 17, בשנת 1968 החלטתי סופית לעזוב את בית הוריי, כתוצאה מהוויכוחים האידאולוגיים האינסופיים ביניהם, ולחפש לי קיבוץ לגור בו. שמעתי מחבר על קיבוץ בית גוברין, שם הוא ביקר פעם. החלטתי שלשם אני הולך.

נסעתי באוטובוס מרחובות לקריית גת, שהייתה אז עיירת פיתוח. ירדתי בתחנת אוטובוס קטנה ושאלתי אנשים איך מגיעים לבית גוברין. האנשים אמרו לי ללכת על פסי הרכבת לכיוון מזרח ולהמתין, אולי יהיה לי מזל ומישהו יעבור שם ויוכל לקחת אותי טרמפ לכיוון. לאחר המתנה רבה החלטתי ללכת ברגל. הדרך לכיוון בית גוברין הייתה מאוד משובשת ולא היו יישובים באזור בכלל, ממש שונה מאיך שהאזור נראה היום. הלכתי הרבה ולאחר כשעה וחצי ראיתי פתאום אורות של מכונית בודדה שעברה בדרך. המכונית עצרה והנהג, חבר בית גוברין, גיורא רגולר, הסכים לקחת אותי עד בית גוברין. כשהגעתי לא הכרתי אף אחד וכמובן שאף אחד לא הכיר אותי. ראיתי צריף בכניסה לקיבוץ, שהיו בו שלוש מיטות, נכנסתי לאחת המיטות ונרדמתי עד הבוקר. למחרת הסתובבתי ופגשתי את מזכיר הקיבוץ שעזר לי להיקלט בקיבוץ, להכיר את האנשים ולהתחיל את חיי שם. מאז הכול היסטוריה.

בהתחלה גיורא שהיה מנהל מסגרייה לקח אותי כשולייה שלו ועבדתי איתו תקופה. בשנת 1970 התגייסתי לצבא ובחופשות הייתי מגיע לקיבוץ. תמיד חיכיתי ליום שישי בערב, לריקודי הורה. אחרי השחרור עבדתי בפלחה ותוך כדי עברתי למקום מגורים קבוע לאותה תקופה, בבית אבן. וכן עבדתי בעבודות שונות בקיבוץ. ועד היום אני בקיבוץ.

הקמתי את משפחתי בקיבוץ: יש לי 4 ילדים: הראל, רעות, נועם ונדב ו-4 נכדים: ליה, איתי, נועה ודניאל. שלושה מילדיי גרים בקיבוץ וילדה אחת, גרה לא רחוק בקיבוץ נגבה.

מאז ילדותי תמיד אהבתי את סיפורי הפלמ"ח (פלוגות מחץ), אשר לחמו למען קום המדינה והגנת האזרחים. הם הזכירו לי את תקופת קום המדינה ואת תקופת ההכשרות בקיבוצים.

השיר "הרעות" הוא בעל משמעות עבורי מפני שמאוד אהבתי את מחבר השיר, המשורר חיים גורי, שהוא גם בוגר הפלמ"ח. השיר משקף את אותה התקופה שכל כך מעניינת אותי.

אחד מאותם גיבורים שמוזכרים במילות השיר, "יפי הבלורית והתואר", היה מפקד חטיבת הראל (אשר לחמה על פתיחת הדרך לירושלים הנצורה על מנת לספק מזון ואספקה לתושבים), יצחק רבין ז"ל, שלימים בעת כהונתו כראש ממשלת ישראל נרצח על-ידי בן עוולה.

לבני, בכורי, קוראים "הראל", על שם חטיבת הראל. וכשרעייתי נגה הייתה בהיריון בקשתי הייתה שבמידה ותיוולד לנו בת נקרא לה "רעות" כמילות השיר – ואכן כך קרה.

החיבור ל"שיר הרעות" ולסיפורי הגבורה למען קום המדינה הוא מאוד חזק עבורי והעובדה ששניים מילדיי קרואים על שם סממנים של אותה תקופה הינה סגירת מעגל עבורי.

הזוית האישית

עצם היחד זו כבר חוויה בפני עצמה. אין ספק שישי קושי בהנחלת העבר לבני הנוער של היום אך בתקווה שעל אף הקושי ישנה אפשרות להטמיע ערכים של חינוך, תרבות ואפילו ציונות. פיני- אני מאחל לנכדתי שתיקח חלק מתיקיית העבר שלי ותניח אותם בתיקיית ההווה והעתיד שלה על מנת לשמר את המורשת המשפחתית. ליה- הייתי רוצה להמשיך וללמוד על השורשים הענפים של משפחתי ולהודות לסבא על הזמן שהשקיע בללמד אותי מעט על עברו. ובסה"כ למדתי לא מעט על ילדתו של סבא.