מאגר סיפורי מורשת

שמי רבקה קאניץ נולדתי במרוקו  בעיר אגדיר, בשנת 1951 לבית משפחת שטרית, בשנת 1962, כשהייתי בת 11 עלינו לארץ ישראל. עלייה זו נקראת העלייה השלישית ממרוקו – עליה ג'.

ההסתגלות לחיים בישראל

איך שירדנו מן המטוס לישראל, היינו צריכים להתאקלם ולקנות דירה בישראל. מיד אבי התגאה וקרא בקול שברצונו לקנות בירושלים. הגיע אליו סוכן הדירות והציע לו מיד במרמה ובחיוך מתועב דירה בירושלים. בשעה שנסענו, ראינו שפנינו מועדות למקום זר ,לא כפי שאבי תיאר את ירושלים- היו שם בתי פח ועשבים שוטים בכל מקום .הנסיעה לוותה בדממה מסתורית. כשהגענו, ניצב ממולנו בית פח קטן וזול. אחיותיי הסתובבו בכל החדרים בחוסר מעש שוב ושוב בידיעה גמורה שיש רק 2 חדרים בודדים וריקים. אבא שלי שאל את המוכר הרמאי – "אתה בטוח שאנחנו בירושלים?" ענה המוכל בחיוך מזיוף – "ברור שלא! אתם בדימונה! ביקשתם רציתם-והנה!"

דירה בדימונה

הבנו מיד שהיה נוכל לפי החיוך המרושע על פניו. הרגשתי מושפלת. "אבל אנחנו רצינו דירה בירושלים!" כשראה אותי הוא העלה על פניו עיוות פנים מוזר ואמר" אבא שלך רצה בירושלים?! אנחנו פה בדימונה, ואם תשאלי אותי אני מעדיף לקרוא לה 'ירושלם' אם לא אכפת לך!" הרגשתי את פני מאדימים ואת הדמעות שמאיימות להציף את פני – איפה נגור? מה יקרה? מה אבא יגיד? מי האיש הזה? הכל התערבל בראשי והפך אותי למתוסכלת. כשחזרתי אל המציאות ראיתי את אבא שלי צועק על המוכר וקורא לו "נוכל" כשיכולת השמיעה במלואה חזרה אליי שמעתי את הנוכל אומר בכעס ובתסכול ובצימאון ענק לנזק ( בתיעוב) קורא "בסדר! לך! אבל כולנו יודעים שאתה מתבייש בעצמך! הבאתי לכם דירה זולה, ואתה מתלונן-אז לך! " לצערי גם אבא האדים. איבדנו כל תיקווה לבית. כולנו חוץ מאבי. הבושה רק חיזקה אותו – "ילדים לא משנה מה יקרה אנחנו נגור בירושלים!" לפתע כאילו במתוכנן התחזקתי והרגשתי איך הדמעות יורדות-אבל מאושר. כשאבי רצה משהו תמיד קיבל אותו. מעולם לא קרה שאכזב ובאמת עברנו ממוכר למוכר, עד שלבסוף, בשעת הדמדומים, כשהרגשתי את עיניי נעצמות מעצמן, מצאנו את המוכר שאני חושבת עד היום שהיה מלאך שבא להציל אותי. המלאך הביא אתו שפע של שמחה – כרכרה רתומה לארבעה סוסים לבנים (שכשראה את הרצון העז בפניי ללטף אותם ,הרשה לי ללטף את ראשם ולהאכיל אותם בחציר), הציג לנו דירה מדהימה בירושלים.

דירה בירושלים

היינו מרוצים וגאים בה וכשראינו את השכונה (למרות שהדירה בירושלים הייתה דומה לשכונה הקודמת) מיד התאהבנו. הבנתי למה אבי רצה את ירושלים, למרות שדמתה מאוד לדימונה, בראות עיניי התמלאו בפעם השלישית דמעות- דמעות של גאווה. פניתי אל אבי ואמרתי לו שבעתיד גם אני ארצה לגור בירושלים.

והנה, עד היום, אני גרה בירושלים. עם כל הפעמים שעברתי דירות, כל הדירות היו בירושלים, גם כשאני באה לבניין בידיעה שהוא בית אבות לגיל הזהב, אני נשטפת גאווה ומרגישה זכות עצומה לגור בו ברצון ובשמחה.

הזוית האישית

שמי עמליה ברדוגו השתתפתי השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם רבקה. במהלך המפגשים לימדתי אותה לעבוד במחשב ויחד העלנו את סיפורה.