מאגר סיפורי מורשת

שמי גיטה. נולדתי רחוק מארץ ישראל, בהרי הקרפטים שבגבול הונגריה ורומניה. הורי היו ניצולי שואה. האזור פעם היה שייך לצ'כוסלובקיה. במרוצת השנים ההונגרים שלטו על האזור. האזור כעת שייך לאוקראינה. עם סיום המלחמה גם הורי חזרו ממחנות ריכוז, התחתנו והתחילו את החיים מאפס ובלי הורים.

סבא וסבתא של סבתא גיטה – "והָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל …"

אחי ואני  נולדנו אחרי המלחמה. הוריי היו מספרים לנו על הזוועות שהם עברו ואנחנו שמחנו שנולדנו אחרי המלחמה ולא היינו צריכים לעבור את הדברים הנוראים.

בהרי הקרפטים

סבא רבא וסבתא רבתא שלי סבתא גיטה ואח שלה 

כשהייתי בערך בגיל שמונה, העירייה שלנו החתימה את היהודים על ויתור של בית הכנסת בטענה שהם כביכול לא צריכים אותו. כל היהודים פחדו לסרב, חתמו וכך נסגר בית הכנסת היחיד שהיה לנו. הרוסים הפכו את בית הכנסת לאולם ספורט. היהודים המשיכו להתפלל בבתים פרטיים. המדיניות באותה תקופה הייתה אנטי דתית. אבל בגלל האנטישמיות שעדיין הייתה קיימת, סגרו רק את בית הכנסת של היהודים לעומת  הכנסיות של הנוצרים, אותן השאירו פתוחות. זכור לי מקרה לפני פסח שבו יהודי העיירה שלי התאספו בבית פרטי של יהודי לאפות מצות. זה נודע לשלטונות ובאו והפתיעו את היהודים.

אבי ז"ל מרוב פחד שיעצרו את כולם, קפץ מקומה ראשונה. כנראה שאז התחילה לחלחל בי ההרגשה שאנו היהודים לא רצויים במקום הזה ואני גם לא שייכת אליהם. למדתי בבית ספר של גויים. בכיתה היו 10 תלמידים יהודים. הייתי תלמידה מצטיינת. בסיום כיתה יב' הייתי אמורה לקבל תעודת בגרות בהצטיינות שרשומה באותיות זהב. בהיותי יהודיה, קיבלתי תעודת בגרות שהאותיות שלה בצבע כסף. התקבלתי לאוניברסיטה ללימודי שפות זרות. שוב הייתי מצטיינת וקיבלתי דיפלומה בהתאם.

סבתא גיטה בגיל  18 עם קבלת תעודת הבגרות   

תעודת הבגרות של סבתא 

הוריי היו נחושים לעלות לארץ ישראל. הורי ניסו לקבל אישור עלייה  לארץ ישראל משנת 1953 ללא הצלחה. רק ב 1972 בהיותי סטודנטים באוניברסיטה ממשלתית הצליחו לקבל אישור אשרת כניסה לישראל. עברתי טלטלה רצינית באוניברסיטה בגלל הרצון לעלות. לא ויתרתי ומשפחתי עלתה ארצה ב 1972. התחלתי את עבודתי כמורה בגיל 21. בארץ עבדתי בצפון הרחוקה – בסג'רה. לימדתי אנגלית במוסד לעליית הנוער. לא הכרתי את המנטליות והשפה של התלמידים, הייתי רושמת את הפונטיקה של המילים באנגלית. היה קשה עד מאוד. בשנת 1974 התחתנתי עם יוסף ברקוביץ ששורשיו גם היו מקרפטים. בשנת 1975 נולד בני הבכור.

סבתא גיטה וסבא יוסף ברקוביץ בחתונתם

חזרתי לבני ברק, קרית הרצוג איפה שגרו הורי. השתקענו בקריית הרצוג והתחלתי לעבוד כמורה לאנגלית בבית הספר לבנות נווה שרה הרצוג.כאן נולדו 2 ילדות נוספות: שולמית ושרית. אחת מהן – שרית זאת אמה של הנכד עומר. שמחתי שעומר בחר בי להשתתף בסיירת הקשר הרב דורי.

בבית הספר נווה שרה עבדתי יותר מ 35 שנה. הייתי מרכזת לשפה האנגלית. לאחר שנים רבות, יצאתי לגמלאות. אני פעילה בעמותת יוצאי קרפטים בהתנדבות. אני עוזרת לניצולי שואה בכל מה  שהם זקוקים. אני עוזרת לדור השני לשואה מול הרשויות הגרמניות בהכנת תיקים לקבלת פיצויים שמגיעים להם. חשוב לי מאוד שהדור השלישי וגם הרביעי ימשיכו את עבודת הקודש שלנו. מידי שנה אנחנו מארגנים אזכרות ביד ושם שמועברות בשידור ישיר להרבה ארצות בעולם, כמו: ארה"ב, הונגריה ואוקראינה. בו זמנית, באותם המקומות נערכות אזכרות לאלה שנרצחו, נטבחו ונהרגו על ידי הנאצים הסוררים. ניצולי שואה שעדיין חיים בארץ מקבלים תעודות הוקרה על עמידה איתנה נגד הנאצים. אנחנו מארגנים מסיבות בחנוכה ובפורים והניצולים הם חלק אינטגרלי בהן.

ב19 למאי הדור השני לשואה יתאספו ביד ושם כדי לציין את האזכרה לכל אלה שנרצחו ונטבחו ונשרפו במחנות הריכוז. אנחנו, הדור השני, רוצים להעביר את הצורך בציון אזכרות לדור השלישי והרביעי. אנו מקווים שהדור השלישי והרביעי יקיימו את הצוואה של: סבים וסבתות, דודים ודודות שחיו ואינם.

סבא וסבתא של סבתא גיטה – אלה הם "השורשים של סבתא"

הזוית האישית

סיפורה של סבתא גיטה תועד על ידי נכדה, עומר, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.