מאגר סיפורי מורשת

שמי בנימין זמיר, נולדתי בבית חולים עין גדי בתל אביב בתאריך 30.1.1942. שנות ילדותי עד כיתה ג' עברו עלי ברחוב הרצל 85 תל-אביב. גרתי בדירה של שני חדרים: בחדר אחד גרה משפחתי, אני, אחי וההורים ובחדר השני גרה אחותו של אבי. הסיבה לכך הייתה שלא היו מספיק דירות מגורים ולכן גרו בהרבה מקרים שתי משפחות בדירה אחת. לגור עם משפחה נוספת זה תלוי באנשים. זה קשה וצפוף. אתם בחדר על יד חדר, ושומעים הכל! אנחנו היינו ארבע נפשות בחדר! זה קשה, אם אתה כועס על השכן כיוון שלא ניקה טוב את הכיור או כל דבר אחר, אתה יודע שאתה צריך להגיד את זה בצורה מכבדת ובנעימות, או שלפעמים אתה צריך להעלים עין, להירגע ולספור עד 10. זה מאד מאד קשה וצפוף ואין לך את פרטיות שאתה נדרש לה.

גן ילדים

גן הילדים שבו הייתי היה גן דתי. ספציפית אצלנו ברחוב היו חנויות מכל הסוגים: היו שם הרבה חנויות בגדים, חנויות נעלים, בנקים, מכולות, בתי מלאכה ירקנים וכד', אבל זה כיוון שגרנו ברחוב הרצל והוא היה רחוב ראשי בזמנו, והיה לנו הכל נגיש, לכן, קניית מזון ובגדים לא הייתה מסובכת במיוחד, אבל השאלה האמיתית היא: "אם היה לנו כסף לקנות את הכל?"

בגלל המגוון הרחב של בתי המלאכה השונים היו לנו חומרי גלם מכל הסוגים, ששימשו אותנו ליצירת משחקים, צעצועים שאיתם השתמשנו בחיי היומיום לדוגמא: פסי מתכת לעפיפונים (טיארה), בדים למסכות ועוד, עצים לבניית קורקינטים. בבניין שבו גרתי היו ארבע כניסות ולכן היו בו הרבה דיירים. מדרך הטבע היו הרבה ילדים בגילאים שונים, מסיבה זו נוצרו חברויות בנות אותו גיל שמצאו עניין במשחקים ובבילויים משותפים.

יסודי

שלוש שנים בבית ספר יסודי היו בבית ספר דתי 'תחכמוני', לאחר כיתה ג' עברנו דירה לרחוב בר כוכבא 17 בתל-אביב, באזור כיכר דיזנגוף. תקופת חיי הראשונה ברחוב הרצל לוותה בשתי מלחמות: הראשונה היא מלחמת העולם השנייה – עקב ההפצצות של האיטלקים שהיו מרוכזות באזור מגוריי עברנו לגור כל המשפחה בבית אחותה של אמי, רבקה, שגרה ברחוב שטנד בתל אביב. היינו שם כמה חודשים וחזרנו. המלחמה השנייה, הייתה מלחמת העצמאות שהייתה כנגד כל צבאות ערב, שאותה בילינו חזרה ברחוב הרצל. האזור כולו היה מטווח על ידי צלפים ערביים אשר שהו במסגד חסן בק ביפו.

אירוע מיוחד שנחרט בזיכרוני הוא כאשר הייתי בבית שכנתנו, שמאד אהבה לארח אותי, ותמיד הכינה לי טוסטים בתנור שבביתה. יום אחד, באתי אליה וישבתי אצלה בסלון, מול חלון הפונה לכיוון חסן בק, השכנה הביאה לספה עליה ישבתי כמה צנימים. היא התכופפה על מנת לתת לי אותם, ובאותה שניה שהיא עוד מתהלכת לכיווני, נשמע קול נפץ חזק ושבר של זכוכיות. נבהלנו. הסתבר שצלף ירה לכיוון הדירה וכדור חדר דרך החלון, ניפץ את השמשה ונתקע בקיר מעל הספה שבה ישבנו, במרחק של מטר מעלינו. אם אותה שכנה לא הייתה מתכופפת באותו הרגע על מנת להביא לי את הצנימים, הכדור היה פוגע בה וככל הנראה היא היתה מתה.

כאשר הייתי בכיתה ב', בשנת 1950, מצבה הכלכלי של מדינת ישראל היה רעוע, והיה חוסר במוצרי בסיס כמו: ביצים, חלב לחם ועוד. לכן, התקבלה החלטה בממשלה ב-26 באפריל למדיניות הקיצוב. היא הייתה מדיניות כלכלית שהנהיגה מדינת ישראל בין השנים 1949-1959. תקופה זו כונתה תקופת הצנע בישראל, מטרתה של מדיניות כלכלית זו הייתה ליצור מצב כלכלי יציב וכך לחסוך במטבע חוץ. מדיניות זו באה לידי ביטוי בשתי דרכים: הכוונת כרטיס האשראי והשקעות, אבל בעיקר הגבלת הרכישה של מזון ומוצרי צריכה בסיסיים. כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על ידי תלושים, שזוהי הקצבה קבועה של מזון תמורת הנקודות שהוקצבו לו בפנקס (בתלושים), כמות המזון שהוקצבה תלויה בכמות הנפשות בבית וכו'. היו גם הגבלות על כספים שניתן לקחת לחו"ל, אדם שיצא לחופשה בחו"ל באותה תקופה היה יכול לסחוב איתו רק מעט שטרות, שהוקצבו שוב, על ידי מדיניות הקיצוב.  יש לי סיפור אישי הקשור לתקופה ההיא: נסענו לחתונה של בן דודי בקיבוץ בדרום. חזרנו בערב, בסביבות השעה שבע או שמונה. במהלך הנסיעה עצרו אותנו בדרך מטעם מדיניות הקיצוב, הם עלו על האוטו וחיפשו אחר מוצרי מזון שחשבו שלקחנו עימנו, כמו ביצים או חלב. הם עצרו, החרימו ונתנו קנס לאלה שאכן לקחו את מוצרי המזון הללו, אך למזלנו, אנחנו לא לקחנו שום מזון. למרות זאת, זו היתה חוויה לא נעימה.

בסוף כיתה ג', עברנו דירה לרחוב בר כוכבא 2 בתל אביב, המעבר היה ביום שישי, שהיה שרבי באופן קיצוני. יום למחרת, בשבת אחר הצהרים התחיל להשתנות מזג האוויר בצורה קיצונית, בערב כבר ירדו גשמים, וכאשר התעוררנו בבוקר של יום ראשון, הסתבר שירד שלג בלילה. השנה הייתה 1950. כאשר הדירה היתה עדיין ללא חלונות ולא דלתות, על מנת לסגור את החללים, השתמשנו בשמיכות שתלינו עם נעצים על המשקופים, כדי שתהיה פרטיות ושלא יהיה קר. עד סוף השנה, עוד המשכתי ללמוד בבית ספר תחכמוני, שהיה ברחוב לילימבלום בתל אביב, גם אחי שלמד בגימנסיה הרצליה, המשיך ללמוד שם. לבתי הספר, אחי היה נוסע יחד איתי באוטובוס, היה מביא אותי לבית הספר, ומשם היה הולך ברגל לגימנסיה הרצליה שהייתה במרחק לא רב משם.

תיכון

אותי רשמו לבית הספר תל חי (המרכז). בסוף כיתה ח' נרשמתי לבית ספר מקצועי תיכון 'אורט יד סינגלובסקי', נרשמתי למגמת חשמל. בשנת 1956 פרצה מלחמת סיני/קדש, כאשר המצרים חסמו את תעלת סואץ למעבר אוניות של בריטניה, צרפת ובכללי כל מדינות המערב. נאסר, שהיה נשיא מצרים, פלש לסיני, והתחילה המלחמה, כאשר חוץ מישראל השתתפו גם הצרפתים והבריטים, ולחמו אף הם במצרים, עקב חסימת המעבר בתעלת סואץ. המלחמה ארכה כשישה ימים כאשר חיל הים הישראלי ביצע התקפת פתע כוללת על כל שדות התעופה וקירקעו את כל חיל האוויר המצרי, בצורה כזאת, ישראל השיגה יתרון משמעותי, והמשיכה במתקפה הרגלית, בליווי מתקפה אווירית, עד אשר מצרים נכנעה. בסיום המלחמה, המצרים פתחו את התעלה והחזירו את המצב לקדמותו. בתקופת המלחמה לא היו לימודים, מחשש לתקיפות.

היכרות עם אשתי

בגיל 17 הוקמה על ידי סבתא וחברות שלה "חברה סלונית", ושם הכרתי את סבתא.

הסיפור של סבתא אתי

הקדמה: אבי ואמי חיו בעיר קלן בגרמניה. אבי עבד באיזושהי חברה. בשנת 1933, כשהנאצים עלו לשלטון, הם מיד התחילו לרדוף את היהודים ולחוקק חוקים נגדם. אבי היה פעיל באגודה ציונית בשם בר כוכבא. יום אחד חבר גרמני שעבד איתו בא אליו ואמר לו שיברח מגרמניה כי ה-אס.אס (s.s) מחפש אותו. ה-אס.אס היו פלוגות הסער של הנאצים. הם תפסו יהודים ואנשים שנראו להם מתנגדי המשטר הנאצי, כלאו אותם, עינו אותם ורבים אף הוצאו להורג בידיהם. אבי התארגן מיד ונסע לצרפת שאז עוד הייתה חופשית. הוא הגיע לפריז. אמי גם ברחה אחריו והיטלטלה דרך הולנד לפריז, הם חיו שם שנתיים. הם ביקשו תעודות כניסה גם לארץ ישראל ,שבה שלטו הבריטים (האנגלים) באותה תקופה וגם לארצות הברית. אחרי שנתיים הם קיבלו אישורים גם לארצות הברית וגם לארץ ישראל. הם בחרו בארץ, כי הם היו ציונים.

אישור עלייתה לארץ של 'זרקה בלזם', אמה של אסתר

אישור עלייתו לארץ, של 'זאב בלזם', אביה של אסתר

הם עלו לארץ באוניה בשנת 1935. הם הגיעו באונייה די רעועה. אסתר מספרת: "אמי הייתה בהריון וסבלה מבחילות קשות והקיאה הרבה. זו לא הייתה ספינת מעפילים כי לכולם באונייה הזו היה אישור לעלות לארץ. כאשר הגיעו הם נסעו לתל אביב. בתל אביב היה אח של אבי שעלה עוד קודם לארץ. בתקופה הראשונה הם חיו עם האח של אבי – שמעון ומשפחתו. שמעון היה כובען (מייצר כובעים), הייתה לו חנות ובית מלאכה ברחוב דיזנגוף שם ייצר ומכר את הכובעים. בזמנו הוא היה ידוע בתל אביב וגם בתיאטראות קנו את הכובעים שלו להצגות – כובעי בלזם, זה היה מותג הרבה שנים. אבי ואמי, אחרי זמן, שכרו דירה ברחוב פרישמן פינת ריינס בתל אביב. אבי פתח שם מכבסה. בחדר אחד הייתה המכבסה ובשני החדרים האחרים גרו הוריי ואחי ואחר כך גם אני. אחרי שסבא ואני התחתנו גם גרנו שם בחדר שהיה המכבסה שבינתיים נסגרה. סידרנו את החדר וגרנו שם גם כשהייתי בהריון עם זאביק ילדי הבכור, אחר כך עברנו לדירה שלנו."

ילדות

"שמי אסתר זמיר, נולדתי בשנת 1944, בחודש אוקטובר, בבית החולים אסותא בתל אביב. ילדותי עברה עלי ברחוב פרישמן בתל אביב. רחוב פרישמן של אז לא היה כפי שהוא היום: לא הייתה תנועה ערה כל כך של מכוניות ויכולנו לשחק גם במדרכה ולרוב גם על הכביש. היינו משחקים בכדור, במשחק שקראנו לו פינות, במדרכה שיחקנו בקלאס, חבל, חמש אבנים. הייתה לנו בחוץ גינה גדולה ואני זוכרת שבנינו שם בית עץ. בבית שיחקנו 'דוקים', 'לוטו', משחקי קופסא, 'מלחמה' וכד'….

הייתי בגן פרניה, על שמה של הגננת. היא הייתה ניצולת שואה, ושם היה חוסר רב באוכל, לכן, העניין של לא לזרוק אוכל היה מאוד חשוב אצלה, את הילדים שנשארו בצהרון לארוחת צהריים היא הייתה מכריחה לגמור את האוכל ולא להשאיר דבר! אפילו אוכל שהם לא אהבו היא הייתה מכריחה לאכול. לפעמים הם אף הקיאו אבל לא היה לה אכפת. בנוסף, בתקופה ההיא בישראל, היה חוסר במזון אז גם לא היו זורקים אוכל. היה מחסור בביצים, בבשר ובעוד מאכלים חשובים. אז כל משפחה קיבלה תלושים של מזון לכל חודש, לכל משפחה הקציבו תלושי מזון, ואיתם היו הולכים לקנות את המזון. לדוגמא, משפחה של ארבע נפשות קיבלה סוכר אחד לחודש. מי שהיו לו קרובי משפחה בחו"ל, בעיקר מאמריקה, היו מקבלים חבילות מזון נוספות, חבילות בגדים וכו'…. אני לבשתי בגדים שהביאו מאמריקה. בהתחלה, בבתים לא היה גז כמו היום והיו פתיליות עליהם היו מדליקים אש ושמים את הסיר לבישול. פריג'ידר גם לא היה, היה מקרר שעובד על קרח, אז היו כל הזמן צריכים לקנות עוד קרח, ולא היה דוד חשמלי אז הדליקו את הדוד על עצים.

זיכרון מיוחד מימי ילדותי – בכל סוף שבוע, אמי הייתה קונה קרפיונים חיים להכנת גפילטע פיש, ועד השימוש הם היו שוחים באמבטיה… כך היה מקובל ברוב הבתים. ביום שישי היו מכינים את התבשיל.

בית הספר היסודי שלי היה בית ספר קטן מאוד. היו בו חדרים לא גדולים וחצר מאוד קטנה. זיכרון נחמד מהכיתות הנמוכות: היינו הולכים בט"ו בשבט לנטיעות במשתלה עירונית של תל-אביב שהייתה במקום בו נמצא היום היכל התרבות. היינו מקבלים שתילים בעציצים קטנים ושתלנו אותם במשתלה. זו הייתה חוויה שאני זוכרת עד היום.

כיתה א', אני וילדי הכיתה יוצאים לנטוע שתילים

בנוסף, אני זוכרת שבכיתה ה' הלכנו כולנו לבני עקיבא – תנועת נוער דתית אבל הרבה פחות דתית ממה שהיא היום. שם היו לנו חיי חברה עשירים. כל השירים שאני שרה למשפחתי בליל הסדר הם ממה שלמדתי שם.

התיכון שלמדתי בו, תיכון עירוני ה' בתל אביב, היה תיכון כללי. שם היינו בנים ובנות יחד, כמו היום. בתיכון, גם היו לנו חיי חברה עשירים יותר. הכרנו חברים חדשים ובכל יום שישי בערב ערכנו מסיבות, בכל פעם בבית אחר. הייתה לנו תלבושת אחידה – חצאית או מכנסיים כחולים וחולצה תכלת. למדנו מקצועות כפי שהיום רק שלא הייתה בחירה גדולה כל כך של מקצועות. אני זוכרת לטובה מורה אחת. רחל רון. היא הייתה מורה לספרות ולשון. כל שיעור אצלה היה קסום. ממש חוויה. אפילו שיעורי לשון. אני זוכרת את התיכון כתקופה חווייתית. בכיתה י' עזבתי את בני עקיבא והפכתי לחילונית, ומאז ועד היום אני חילונית לחלוטין.

ילדותי במשפחה מסורתית-דתית

למדתי בבית ספר ממלכתי דתי, למדו בו רק בנות, בבוקר הייתה תפילת שחרית (תפילת בוקר), אחרי ארוחת עשר בירכנו את ברכת המזון. בבית שמרנו על כשרות, שמרנו את השבת, לא הדלקנו אש והאוכל התחמם מיום שישי על פלטת שבת חשמלית במשך כל השבת. בצהריים היינו אוכלים את התבשיל, ומה שנשאר היינו אוכלים בערב. ביום שישי בערב, הדלקנו נרות שבת ואימא שלי בירכה, עשינו קידוש ושרנו זמירות שבת. ביום שבת בבוקר אהבתי ללכת עם אבי לבית הכנסת, נפגשנו שם עם עוד ארבעה ילדים ושיחקנו שם. בבית כנסת היו חבורות של מתפללים, מדי פעם אחרי התפילה אחד מחברי החבורה היה מזמין אותנו אליו הביתה והיינו אוכלים למשל צ'ולנט ועוד, מאד אהבתי את המפגשים הללו. את חג הפסח אהבתי במיוחד, כי היו לנו כלים מיוחדים לפסח, שכל השנה שמרנו אותם במזוודות בבוידעם לקראת פסח, הוצאנו אותם, ואכלנו רק איתם. אהבתי מאד את הצלחות והסירים, הם היו מאוד מיוחדים. הייתה צלחת שמאד אהבתי לאכול בה והיא הייתה הצלחת שלי.

סיפורנו המשותף

מתיכון ועד להקמת משפחה – נקודת מבטה של סבתא אתי

כעת, אספר איך הכרתי את בעלי, סבא בני. כשהייתי בכיתה י', למדתי בתיכון עירוני ה' בתל-אביב. באותה תקופה, היה כזה דבר "תיכון ערב", בה לומדים בערב, הוא נועד לבני נוער שעבדו ביום. ביום לימודים אחד, נודע לנו שבחדר הכיתה שלנו לומדים כיתה י"ב ריאלית, כלומר, באותה התקופה גם לא היו מגמות כמו היום, היו רק כיתות ריאליות או כיתות הומניות. בכיתות הריאליות למדו יותר מקצועות מתמטיים ומדעיים, ובכיתות ההומניות – יותר מקצועות של שפות ודעת. באותו יום חברה שלי ואני כתבנו פתק: "מי יושב כאן בשולחן בערב? כאן יושבות בבוקר אריאלה ואתי" בערב של אותו היום ענו לנו: "כאן יושבים אלי…" (ועוד מישהו שאני לא זוכרת את שמו). כשקראנו את שמותיהם של הילדים, חברתי נזכרה שאלי הוא שכן שלה, לכן, הצעתי לה שנארגן פגישה איתם. הצענו להם והם הסכימו, אמרנו להם להביא עוד כמה חברים שלהם ואנחנו נביא עוד כמה חברות שלנו. המשכנו להיפגש. בימי שישי רקדנו ריקודים סלוניים, כיוון שנוצרה חברה שמי שלא היה בתנועת נוער, היה נחשב "בחברה סלונית". במפגשים הראשונים, סבא בנימין עוד לא היה, אבל ככל שנפגשנו יותר, התחלנו להביא יותר חברים, והחברים שהזמנו הביאו גם הם עוד חברים… באחד המפגשים, הביאו חברים, עוד כמה חברים ובניהם גם את סבא בני שלמד בתיכון אחר. הכרנו אחד את השני, אך עדיין לא נעשינו חברים. רק כעבור שנתיים נעשינו זוג, סבא היה כבר בטכניון ואני עמדתי להתגייס לצבא. התחתנו כשהייתי בת 21 וסבא בן 24. עד היום אנחנו בקשר עם חלק מהחברים הללו ויצאו משם עוד הרבה זוגות נוספים.

אתי ובני בצעירותם

סיפור החתונה שלי עם בני, הביא למסורת של מפגשים משפחתיים עם המשפחה המורחבת. היינו עורחים סעודות משותפות בחגים, בליל הסדר למשל היינו נפגשים תמיד אצלנו, וסבא בני היה מכין חרוסת במכונת הבשר שהייתה במשפחתו, עד היום היא משמשת למטרה זו.

מכונת קציצת הבשר כיום

צבא – סבא בני והקשיים בדרך

עם סיום לימודיי בבית הספר אורט התגייסתי לצבא, שירתי בחיל האוויר במקצוע טכני הקשור ללימודי בתיכון. בתום השירות השירות הצבאי התקבלתי לטכניון שם למדתי הנדסת חשמל. כאשר סיימתי את לימודי בטכניון התחלתי לעבוד בתעשייה האווירית במפעל תמ"מ, שעסק בייצור רכיבים לניווט הן יבשתי והן אווירי וימי. עיקר עיסוקיי היה בתכנון וייצור ג'יירוסקופים ומדי תאוצה (רכיבים של מערכת הניווט). ג'יירוסקופ נותן את המהירות, הנתונים הללו נכנסים למחשב, זה מנווט טילים, לווינים, טנקים וכד'. במהלך השנים, מוצרים שתכננתי נכנסו לשימוש במגוון הטילים של צה"ל, בים, ביבשה ובאוויר. גולת הכותרת היה השילוב ללוויני אופק, דבר שהסב לי גאווה רבה. במילואים עברתי הסבה ללוחם בתותחנים, בתפקיד משנה טכני והשתתפתי במלחמות הבאות: במלחמת ששת הימים. שם הוצבתי בגזרה הצפונית, הגזרה הסורית, אנחנו הגנו וירינו לכל האזור שם. אנחנו גם חטפנו התקפות מהסורים ואף היו לנו כמה פצועים, אבל בעיקרון כולנו חזרנו בשלום. כמו כן, השתתפתי במלחמת יום הכיפורים, בה הייתי מגוייס למילואים במשך חצי שנה! בינתיים אשתי גידלה את בתנו התינוקת, את אימך ענת שהייתה אז בת 10 חודשים. היא קיבלה קילה ואשתי הייתה צריכה להתמודד עם זאת לבד, בנוסף לזאת, היא גם הייתה צריכה לטפל בילד הבכור, זאביק, שכבר קצת גדל והיה אז בן 4.

השתתפתי גם במלחמת לבנון, הייתי בראשונה בה גם גוייסתי למילואים. במלחמת לבנון השנייה כבר השתחררתי מהמילואים, הייתי אז בן 64. בעוד מלחמות ומבצעים קטנים נוספים נשלחתי מטעם עבודתי לחו"ל, ואשתי, אתי, הייתה בבית עם הילדים. בנוסף, מכיוון שהייתי בעבודה בעלת עדיפות צבאית, פעמים רבות נתנו לי להשתחרר ממילואים. אך מכיוון שבתקופת המילואים שלי היו הרבה מלחמות ומבצעים והמצב הביטחוני היה רעוע, השתחררתי מהמילואים רק בגיל 51.

הקשיים המתלווים – נקודת מבטה של סבתא אתי

כאשר בעלי, סבא בני, היה נוסע הרבה לחו״ל נשארתי לבד עם הילדים ותמיד דברים קרו דווקא אז: לזאביק, הבן הבכור היו הרבה דלקות אוזניים. כאשר בני יצא למילואים ובמיוחד ביום הכיפורים, היה לענת, הבת האמצעית, אמך, קילה, והייתי צריכה לטפל בזה בכוחות עצמי. תמיד זה היה מאוד קשה להישאר לבד עם שלושה תינוקות.

בתאריך 7.10.1965 התחתנו, ונולדו לנו שלושה ילדים, כאשר האמצעית היא ענת, אמה של נעמה, נכדתי המשתתפת יחד איתי בתכנית הקשר הרב דורי.

אנחנו (אתי ובני) בחתונתנו

הזוית האישית

בני ואתי: התכנית אפשרה לנו לשוחח עם נעמה, נכדתנו, על נושאים שאף פעם לא שוחחנו עליהם. ימי הילדות שלנו והחוויות שעברנו והאירועים שקרו להורינו ולנו, כל אלה היו בבחינת נעלם לנעמה. שמחנו לדעת שהיא מאוד מתעניינת ושאלה שאלות להרחבת הסיפורים שסיפרנו. חשנו שכל התהליך חיזק את הקשר בינינו וגם בני משפחה אחרים נהינו לגלות פרטים וסיפורים שלא היו מודעים להם עד כה. תכנית מסוג זה היא מבורכת ומאפשרת את הנצחת המורשת המשפחתית של כל אחד.

נעמה: נהניתי מאוד לבלות יותר זמן עם סבא וסבתא ולגלות על חייהם דברים חדשים שלא ידעתי עליהם קודם. נהניתי לדבר איתם, לשאול שאלות ולהקשיב להם.