מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הגשמת החלום לעלות לארץ ישראל

אני וסבתי בתכנית הקשר הרב דורי
בחתונה של בתי מיטל אימא של שיר נכדתי
סיפור העלייה והכרות בעלי לעתיד

שמי מרים פאר, נולדתי בעיר לימה שבפרו בתאריך 21/5/1956. אבא שלי הגיע לפרו מברלין אחרי אירועי ליל הבדולח יחד עם משפחתו. אירועי ליל הבדולח התרחשו פוגרומים ביהודים בין התאריכים 9-10 בנובמבר, בשנת 1938 (ט"ז בחשוון תרצ"ט), בכל רחבי גרמניה ואוסטריה. אמי נולדה בפרו, ההורים שלה הגיעו מבסרביה אחרי מלחמת העולם הראשונה.

אני הבת השלישי מתוך ארבע אחיות. גרנו בקהילה יהודית קטנה ומגובשת בלימה, למדתי בבית ספר יהודי, ביקרנו בקאנטרי קלאב היהודי "אבראיקה", הייתי פעילה בתנועת נוער ציונית. חיינו חיי משפחה עשירים. ביקרנו בבית כנסת האשכנזי בכל יום שישי ובחגים. בימי שישי נהגנו להיפגש לארוחת ערב עם המשפחה המורחבת.

אבא שלי היה ראש הקהילה שמנתה כ-5000 איש. אנחנו קיבלנו חינוך ציוני ומאד רצינו לעלות לארץ.

היום אני גרה בהרצליה יחד עם בן זוגי יורם.

הסיפור שלי

בשנת 1971, היה בפרו מצב פוליטי לא יציב, המשטר הטוטליטרי עשה הרבה רפורמות והלאים הרבה חברות זרות. אבא שלי היה מנכ"ל של חברת חיפושי נפט אמריקאית ה"בלקו פטרוליום קומפני". הוא היה צריך להיות בקשר הדוק עם הממשלה כדי לשמור על המשכיות החברה בפרו. זה היה מסוכן, המשטר התנכל למתנגדים, הכניס אנשים לכלא בתירוצים שונים. במפגש מסוים במשא ומתן, אחד מפקידי הממשל הוציא אקדח ושם אותו על השולחן כרמז מאיים, כדי להפחיד את אבא שלי.

אנשי הממשל העריכו את אבא שלי והציעו לו להיות שר האנרגיה במדינה. תפקיד שאבי לא רצה, אבל היה צריך להיות מאד זהיר ופוליטי בתשובתו. בהיבט המשפחתי, אחותי הגדולה סיימה בית ספר ונסעה לארץ ללמוד בירושלים ואחותי השנייה סיימה בית ספר ורצתה גם לעלות לארץ. גם לי היה חלום לעלות לארץ ישראל. החלטנו כמשפחה שנעלה לארץ באותה תקופה, אבל לא רצינו לספר לאף אחד כי אבא שלי פחד שהממשלה תנסה לעכב אותו או להתנכל לו.

החברה שאבא שלי עבד בה היתה בבעלות משפחת בלפר, יהודים אמריקאים. הם תמכו באבא שלי ועזרו לנו. גרנו בבית מאד גדול עם בריכה והמון חדרים. עברנו לדירה שהחברה של אבא שלי השכירה והעברנו את כל רהיטים וכלי הבית שלנו לשם. במהלך ההעברה ארזנו בנפרד את הבגדים והדברים האישיים שלנו ושלחנו לארץ. כך, טשטשנו את האריזה והמשלוח לארץ. אנחנו עברנו לגור בדירה החדשה למספר חודשים בהם המשכנו עם ההכנות לעליה לארץ בסתר.

שבוע שבועיים לפני שעזבנו הורי סיפרו רק למשפחה שאנחנו עולים לישראל וימים ספורים לפני שעזבנו סיפרנו לחברים שלנו. נסענו מלימה לניו יורק, מרכז המטה של החברה של אבא שלי. שהינו שם כשבועיים. הורי רכשו את כל המכשירים החשמליים, כלי בית וכו' עבור הבית החדש בארץ ישראל. אנחנו הבנות, הסתובבנו עם אחת המזכירות, הלכנו לבקר בפארקים ומוזיאונים וקנינו קצת בגדים ומציאות.

באחד הערבים בעלי החברה של אבא שלי הזמינו אותנו לארוחת ערב בדירה המפוארת שלהם בניו יורק. הם רצו שאבא שלי יהיה מנכ"ל החברה הבינלאומית ושיישאר לעבוד בניו יורק לכמה שנים. במהלך ארוחת הערב משפחת בלפר ניסתה לשכנע אותנו (הבנות) שכדאי לנו לגור בניו יורק ולדחות את העלייה לארץ. אנחנו לא השתכנענו, היינו חדורות מוטיבציה להגשים את החלום ולעלות לישראל.

אבא שלי אמר שהוא הולך יחד עם המשפחה ומוותר על התפקיד המכובד מאד עם השכר הגבוה מאד ועלינו לארץ בתאריך 3/2/1971. הגענו לחיפה, העיר שהורי הכי אהבו בארץ, למלון דן כרמל. שהינו שם כשבוע בזמן שחיפשנו בית. היות ולא מצאנו ובמלון לא היה מקום, עברנו לבית הבראה "מגידו" לתקופה עד שנסתדר. בבית ההבראה התיחסו אלינו מאד יפה. היינו "העולים החדשים" וכולם דאגו לנו, היו חמש ארוחות ביום ואם לא הלכנו לחדר האוכל הביאו לנו את האוכל לחדר, כך שכולנו השמנו כמה קילוגרמים טובים.

אבא שלי התחיל לעבוד מיד במנכ"ל חברת סונול וחברת בלפטקו שהיו בבעלות חברת בלפר. אני התקבלתי לבית ספר הריאלי העברי בחיפה ונכנסתי לכיתה ט'. לא הכרנו אף אחד, לא היו חברים ומשפחה, התרבות היתה שונה מאד , הגענו מחיים עשירים עם משרתים, משפחה ענפה וקהילה תומכת לארץ שונה לגמרי ולבד, אבל היינו כל כך ציוניים וחדורי מוטיבציה שהתגברנו על כל דבר.

אני הרגשתי שהגשמתי את החלום הכי גדול שלי בגיל 14. בכל סוף שבוע נסענו למקום אחר כדי להכיר את הארץ, וכשהסתכלתי בנופים, התרגשתי מהמחשבה שזאת הארץ שלי. במחשבה לאחור, זה לא היה קל, אבל כל כך רציתי בזה שלא ראיתי את הקשיים, רק ראיתי את ההגשמה והתקווה.

למדתי בבית ספר במגמה הביולוגית. כשחברי לכיתה התחילו לקבל צווי גיוס מהצבא, מאד רציתי להתגייס. לא הייתי חייבת להתגייס כי הייתי במעמד תיירת בארץ בוויזה מיוחדת. בגיל 17, הלכתי לבד למשרד הקליטה ובקשתי להיות עולה חדשה, אחר כך הלכתי לבד ללשכת גיוס ובקשתי להתגייס וכך הייתי לחיילת הראשונה במשפחה. התגייסתי באוקטובר 1974, עשיתי את הטירונות בבה"ד 12 והייתי חניכה מצטיינת במחלקה שלי. עשיתי קורס חובשות בבה"ד 10 בצריפים ושירתתי בחיל הים בחיפה.

באחד הימים הגיע למרפאה בחיל הים בחור יפה תואר עם עיניים כחולות וגבס ברגל וביקש לקבל תרופות. ראיתי שיש לו סמל של שייטת הצוללות על המדים הכחולים והבחנתי שהגיע ברכב ומישהי מחכה לו ברכב.

מסתבר שתוך כדי ריצה בים הוא עלה על בקבוק זכוכית עם הרגל. הזכוכית נכנסה לרגל ולקחו אותו לבית חולים לטיפול. בבית החולים טיפלו בו, שמו לו גבס ושלחו אותו לקחת תרופות מהמרפאה בבסיס. אני ידעתי שהצוללת שהוא שירת בה הייתה מאד ישנה וצחקתי עליו ואמרתי לו "כשהצוללת יוצאת לים כל חיל הים בכוננות". הוא אמר לי שהוא עוד יראה לי ויספר לי, ואני אמרתי לו, "מישהי מחכה לך במכונית".

כעבור זמן מה, הוא חזר למרפאה והזמין אותי לצאת. אני לא נהגתי להיענות להזמנות מחיילים שלא הכרתי, אבל משום מה, בפעם הזאת הסכמתי. התלבטתי מה ללבוד לפגישה. באותה תקופה היה באופנה נעליים עם פלטפורמות גבוהות ולא זכרתי מה הגובה שלו. יום אחד שהוא בא לבקר אותי במרפאה לפניי הדייט, עמדתי לידו וניסיתי לראות מה הפרשי הגובה ביננו. יצאנו בפעם הראשונה להצגה בחיפה עם זוג חברים שלו, אני נעלתי את נעלי הפלטפורמה הלבנות שלי וזה הרגיש לי מצוין. למחרת בילינו את כל היום בחוף הבונים ומאז לא נפרדנו. נשאנו כעבור שנתיים וארבעה חדשים באולמי כרמל בחיפה.

הקמנו משפחה מקסימה, למדנו והתקדמנו מקצועית והיום יש לנו שלושה ילדים: מיטל, הבת הגדולה, אימא של מאיה ושיר. רותם, אימא של נגה. איתמר שהוא היום סטודנט.

הגשמתי חלום, בהתאם לערכים ולחינוך שקיבלתי. עליתי לארץ, שירתתי בצה"ל, בניתי יחד עם בן זוגי – יורם פאר, חיים טובים ומשפחה מקסימה. גם הגשמתי את עצמי מבחינה מקצועית. הדרך לא קלה והיו הרבה מכשולים, אבל תמיד מצאנו את הדרך להתגבר, להיות אופטימיים ולהוציא את הטוב שבכל מצב.

הזוית האישית

שיר: נהניתי להשתתף בתכנית, התחברתי יותר לסבתי.

מילון

ליל הבדולח
ליל הבדולח (בגרמנית: Kristallnacht, נהגה: קריסטלנאכט) הוא הכינוי ללילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938 (ט"ז בחשוון תרצ"ט), שבו נערך בכל רחבי הרייך השלישי (גרמניה ואוסטריה) פוגרום ביהודים. האירוע כונה כך בשל רסיסי הזכוכית הרבים שהצטברו על הארץ כתוצאה מניפוץ הזגוגיות של בתי מגורים, מוסדות ציבור ובתי עסק רבים של יהודים תושבי גרמניה.

ג'קסס
המשחק ג'קסס הוא משחק מ -2 שחקנים ומעלה קבוצתי.

ציטוטים

”הגשמתי חלום, בהתאם לערכים ולחינוך שקיבלתי“

הקשר הרב דורי