מאגר סיפורי מורשת

שמי עמי בן אבי, נולדתי במרוקו בתאריך 12.8.1936 לאימי אסתר עקרת בית, אבי מימון שהיה רוקח, ואח למשה, שושנה, שלומי, חיים, איציק, רחל, נעמי, קלר ומירה.

היינו משפחה חמה ומלוכדת. בילדותי שיחקנו בעיקר מחוץ לבית במשחקי כדור ומחבואים.

היחסים עם השכנים היו יחסי שכנות וחברות טובה, ממש כמו משפחה.

הקהילה בעיר שלנו היתה מצומצמת ומנתה כ- 1,500 איש והיינו ממש קרובים. נהגנו לבקר זה את זה בשבתות וחגים ולעזור איש לרעהו.

עד סוף שנת 1960, העלייה ממרוקו לישראל התבצעה בהברחות של יחידים בכל מיני דרכים. רוב יהודי מרוקו היו ציונים ובכל החגים היהודים היו מברכים אחד לשני בברכת "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".

היו הרבה התארגנויות של צעירים במקומות נסתרים בצורה חשאית וההודעות היו מפה לאוזן.

בסוף שנות ה-50 מרוקו קיבלה עצמאות מצרפת, והממשל החדש (מוסלמי) החליט לסגור את דלתות העלייה, והנהיג יציאה מבוקרת (רק עם דרכון). ליהודים סופקו דרכונים חדשים לכל המשפחה פרט לנציג אחד במשפחה שלא קיבל דרכון על מנת למנוע מהמשפחות לעזוב את מרוקו ולעלות לארץ ישראל. במשפחתי נבחרתי להיות האחד, היות ואני הייתי הבכור. הורי הגיעו לארץ ב-1961, ומאז איבדתי קשר איתם (טלפוני או כתב). לא היו קשרים בין מרוקו לישראל, אלה רק ע"י צד שלישי – הייתי מיודד עם עובדים צרפתים שהרגישו את מצוקתי והציעו את עזרתם. הייתי שולח מכתב להורי במעטפה פנימית עם הכתובת בישראל. על המעטפה בכיוון החיצוני הייתי רושם את הכתובת של הצד השלישי והורי בצורה הפוכה, כך זה נמשך כ-3 שנים.

בזמן הזה, פיתחתי קשרים טובים גם עם המוסלמים, מרוקאים, ואחד מהם סידר לי את הדרכון המיוחל. בחודשי הקיץ הצרפתים היו נוסעים לצרפת ברכבת, חוצים במעבורת את המעבר בין טנג'יר במרוקו לספרד, וממשיכים לצרפת.

הרהרתי ברעיון, אמרתי לעצמי שמקסימום יחזירו אותי בגבול. חבר אחד, יהודי, הצטרף אלי לנסיעה ויצאנו לדרך בלי הרבה הכנות, עם מפות של צרפת וספרד (ווייז לא היה) ועצות של הצרפתים שעבדו איתי. בצרפת החבר שנסע איתי התחרט ונשאר בצרפת – אני הייתי נחוש להמשיך ולבד המשכתי בתכניתי לבקר בישראל ולראות את משפחתי. הגעתי בערב חגי תשרי והיה מאוד שמח עם כל המשפחה המחוברת מחדש.

במהלך החגים, המשפחה ניסתה לשכנע אותי להישאר בארץ, "מה, תחיה לבד במדינה מוסלמית ולא ידידותית" ? והם הצליחו, החלטתי להישאר בארץ כעולה חדש. אז התחילה הביורוקרטיה הישראלית ואני בלי שפה.

המדינה הייתה בשנת 1964, המצב הכלכלי לא היה טוב ולחפש עבודה היה קשה מאוד.

הציעו לי לבקר בהסתדרות ההנדסיים שהציעה לי עבודה ב"זרחין" מי-ים. עבדתי כחודש ופיטרו אותי כאשר פועל ותיק  ומקושר בחברה הציע את הבן שלא היה לו את הכישורים לעבודה זו.

קיבלתי עבודה בתכנון מיזוג אוויר שלא היה התחום שלי ופיטרו אותי שוב. לאחר מכן, קיבלתי 2 הצעות, אחת מתע"ש ואחת מרכבת ישראל. אחרי כחודשיים של בדיקות ביטחוניות התחלתי לעבוד בתע"ש ובאותו זמן שהמתנתי קיבלתי הזמנה לחזור לזרחין. לא היה לי עם מי להתייעץ, לכן הימרתי על תע"ש. קיבלו אותי יפה למרות קשיי השפה. למזלי בתע"ש היו רק צברים שעזרו לי ובאותו הזמן הכרתי את אשתי הראשונה שהייתה מושבניקית ועזרה לי מאוד עם קשיי השפה.

ביום הראשון לעבודתי בתע"ש, הגעתי עם חליפה ועניבה ולא הבנתי מה הם רוצים ממני ואת התנהגותם של העובדים. הם שאלו אותי: "האם אתה הולך לבנק לבקש הלוואה?" הם לא הבינו שכך הייתי מתלבש במרוקו לעבודה. הורדתי את כל הדברים המיותרים האלה והפכתי לישראלי. סנדלים ומכנסיים קצרים, אבל עדיין נשארתי מאופק וסגור שלא ככל הישראלים.

למדתי בעזרת אשתי ועמיתיי לעבודה לקרוא, לדבר ולכתוב בעברית מבלי שהלכתי לאולפן. את התכניות שהייתי צריך להציג בצעתי בעזרת שרטוטים.

חייתי עם אשתי ושלושת ילדינו בדירה של 48 מ"ר, אבל אז אשתי חלתה ולבסוף בגיל 32 היא נפטרה והשאירה אותי עם שלושה ילדים מגיל 3 עד 12 שנה – אכזרי מאוד, למות בגיל כזה צעיר, ואני נשארתי בלי המשענת הזו.

אחרי כמה שנים, התחתנתי בשנית עם אלמנה שגם לה היו 3 ילדים, ושוב הייתה לי משפחה גדולה של 8 נפשות והיה שמח. הספקנו לחיות מספר שנים מאושרות כזוג, אבל לחיים היו תכניות אחרות בשבילנו.

בשנת 2014, המזל הרע התערב בשנית. אחרי שכל שלושת ילדי ושלושת ילדיה של אשתי השנייה התחתנו, שוב נשארתי לבד, שרודף אותי עד היום הזה. כל שנה הבדידות נעשית יותר ויותר קשה.

קישור לסיפור בפורמט PDF: סיפור החיים שלי

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.