מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הגירוש ממצרים

אני והתלמידה קשר רב דורי
ד"ר מרזוק מ"נידוני קהיר"
התחלנו להרגיש אנטישמיות באוויר, פחדנו לצאת החוצה

רחל ולאבי פרג למשפחת חיימנה.

עד גיל ארבע התגוררנו במצרים, היינו עשירים מאד לאבי ולמשפחתו היו דירות רבות, גרנו בבניין גדול וארוך,
לכל אחד מבני משפחתנו הייתה מעין סוויטה בניין הגדול הזה הבניין כולו היה שייך למשפחותינו.
בבעלותו של אבי היו גם חנויות רבות בעיר, חנויות של תכשיטים: תכשיטי כסף, זהב ויהלומים. הייתה לנו דירת
חורף בקהיר, בה גרנו ברב חודשי השנה, בקיץ הייתה לנו דירת נופש באלכסנדריה.
לאחר קום מדינת ישראל, מצבנו הלך והידרדר, התחלנו להרגיש אנטישמיות באוויר, פחדנו לצאת החוצה,
השלטון והתושבים התחילו לחשוד בנו שאנו מרגלים לטובת המדינה. המצב הידרדר המיוחד לאחר שד"ר משה
מרזו'ק בן עירנו נתפס כמרגל למען ישראל והועלה על הגרדום.
" ד"ר מרזוק היה חבר בחוליה מקומית של יהודים מצרים, שהוכשרה בישראל לפעולות ריגול. בהוראתו של ראש אמ"ן, בנימין גיבלי, הטמינו אנשי החוליה פצצות בבתי קולנוע, במשרד דואר ובמרכזי מידע של ארצות הברית בקהיר ובאלכסנדריה, מתוך כוונה שפעולות אלה ייתפסו כפעולות של רשת טרור מצרית, ויערערו את יחסיה של מצרים עם ארצות הברית ובריטניה. מרזוק ועוד 12 מחברי החוליה נתפסו בשנת 1954. הוא נידון למוות (יחד עם שמואל עזר) בקהיר באשמת בגידה וריגול לטובת מדינת ישראל. פעולת החוליה, שהסתבכה וגרמה מבוכה לממשלת ישראל, כונתה, לאחר מעשה, "העסק הביש". לאחר היתפסו פנתה אמו של מרזוק לגמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים דאז, בבקשת חנינה מתוקף היותה המיינקת שלו, אולם נאצר סירב לבקשתה. משפטו של מרזוק החל ב-11 בדצמבר 1954 בבית הדין לפשעים חמורים ונמשך שבועיים. הוא הוצא להורג ב-31 בינואר 1955. לאחר מותו הוענקה לו דרגת סגן אלוף בצה"ל. ב-24 באפריל 1977 הועברו עצמותיו לקבורה בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל שבירושלים. על שמו נקראו רחובות בערי הארץ, וכן הוא נרמז ברחובות הקרויים "קדושי קהיר".
על שמו ועל שם שמואל עזר שהוצא יחד איתו להורג קרוים רחובות מרזוק ועזר ביפו ובקרית אונו."
 בול שהנפיקה רשות הדואר לזכרו של ד"ר משה מרזוק
 
תמונה 1
יום אחד, השוטרים נכנסו לבתיהם של היהודים, תפסו את כל הגברים היהודים והכניסו אותם לבית הסוהר,
גם אבי נאסר. רק לאחר יומיים שחררו אותם בתנאי שיעזבו מיד את מצרים. הם גרשו אותנו. היינו חייבים לצאת
מיד. קבלנו מהר דרכון יציאה, יציאה ללא חזור.  אימי הלבישה אותנו, היינו ארבעה ילדים היא בכתה היה קשה לה לעזוב את הבית הגדול ולצאת רק עם מעט בגדים. אבי הוריד ממני ומאחיותיי את כל התכשיטים היקרים והחביא אותם בחנות, הוא חשב שהוא יוכל להציל את החנות, אבל נאלץ להשאיר את כל החנות עם כל התכשיטים. השלטונות איימו עליו שאם ייקח משהו מהחנות, יהרגו אותו. אבי סגר את החנות היקרה בצער רב ומסר את כל תכולתה לשלטונות, זה היה עצוב וקשה.
רוב הקהילה גורשה חלקם נסעו לארצות הברית חלקם לאירופה וחלק לישראל. אנחנו הוריי סבי וסבתי עלינו
לארץ ישראל יחד עם חלק גדול מהקהילה. יחד הפלגנו איתם. בשנת 1957 עלינו לאנייה בצער ובכאב והפלגנו
לתחנה הראשונה לאיטליה, שם שהינו שלושה חודשים וחיכינו לאוניה שתיקח אותנו לארץ ישראל. לאחר שלושה
חודשים הפלגנו לארץ ישראל, ארץ הקודש.  הגענו לחיפה, ומשם במשאית הסיעו אותנו לאופקים .
אופקים הייתה שוממת , אבנים, סלעים וחולות, לא היו כבישים ולא היו תשתיות.  קבלנו בית ברכבות רצף של
עשר דירות קטנות ללא חשמל וללא מים. ברז המים היה מחוץ לבית. גם השירותים בחוץ. בצרכנייה הביאו לחם
פעם בשבוע. היות ולא היה לחם הורי בעלי שעלו יחד איתנו, הכינו בחצר הבית תנור מבוץ וקש ואפו שם לחמים,
בתחילה הגיעו גם השכנים לאפות בתנור הזה, וכשאופקים התפתחה חמי וחמותי המשיכו לאפות לחם ופיתות
ולמכור אותם לחנויות. המאפיה קיימת עד היום, ובני ממשיך אותה.
כאן בארץ התחתנתי ב"ה ונולדו לנו חמישה ילדים מקסימים, שני בנים ושלוש בנות אחד מהם חזר בתשובה
ומתגורר בארצות הברית, ויש לי נכדים חמודים נהדרים.
היום אנחנו חיים באושר ובאושר.

מילון

ד"ר משה מרזו'ק
ד"ר משה מרזוק היה רופא יליד מצרים ממוצא קראי, אחד מ"נידוני קהיר", שעמדו לדין במצרים בעקבות "העסק הביש"

ציטוטים

”ד"ר משה מרזו'ק בן עירנו נתפס כמרגל למען ישראל והועלה על הגרדום“

הקשר הרב דורי