מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי צופיה אלצטר, אני סבתא של אלה אלצטר. נולדתי במצרים בעיר קהיר בשנת 1949 להוריי ויקטוריה לבית משען ואלי מזרחי, שלהם חמישה ילדים: שלושה בנים ושתי בנות, אני במקום הרביעי במשפחה.

סבתא צופיה ובני משפחה בטיול בגן היפני במצרים, צופיה התינוקת מוחזקת על ידי סבא רבא אלי

סיפור הקליטה שלנו בארץ

כמו שסיפרתי בסרטון (המצורף בהמשך), אנחנו גורשנו ממצרים ועלינו ארצה בשנת 1957. כשהגענו לנמל חיפה בדיוק חגגו את יום העצמאות בארץ ואנחנו חשבנו שזה חגיגות לכבודינו…

מחיפה העלו אותנו על משאיות ונסענו במשך כמה שעות בלילה עד שהגענו למקום חשוך ללא תאורה וירדנו מהמשאיות לאדמה חולית עם עשב גבוה. קצת נבהלנו, לא הבנו מה נוגע לנו ברגליים. נאמר לנו שהגענו למושב בשם "ישע" בגבול עזה. לקחו אותנו לבית שבו היו מיטות סוכנות עם מזרונים מלאים בקש, שולחן סוכנות קטן עם שני כסאות בלי משענת ועששית דולקת, חושך וברקע יללות תנים ושירותים בחוץ. בבוקר יצאנו לראות לאן הגענו וראינו שמה שנגע לנו ברגליים זה עשב גבוה, מכיוון שאנחנו באים מהעיר לא הכרנו מה זה – עשב. ליד הבית החדש הייתה רפת גדולה חדשה ומהצד השני היה לול חדש שאנחנו כמובן לא ידענו מה זה, אז אמרו לנו שזה רפת ולול לגידול עופות. מאחורי הבית במרחק של כמה עשרות מטרים הייתה גדר שהקיפה את המושב כהגנה מפני הפדאיון שהיו מסתננים מעזה לגנוב מהישוב היהודי.

בימים הראשונים לקחו אותנו לבית ספר שהיה במושב מבטחים שהיה במרחק כמה קילומטר מהבית שלנו והיינו צריכים ללכת ברגל. בבית הספר הכניסו את כולנו לכיתה אחת כדי ללמוד את הא'-ב' וללמוד עברית. לאחר מכן העמידו אותנו ליד הקיר בחצר וחילקו אותנו לפי הגובה לכיתות, אחי הצעיר היה בכיתה א', אני בכיתה ב'. אחי היותר גדול ממני היה בכיתה ה' ואחי הגדול היה בכיתה ז', אבל לא היו מספיק תלמידים ולאחותי הגדולה לא הייתה מסגרת – היא הייתה בת 14. שלחו אותה עם המבוגרים לאולפן ללמוד עברית. ההורים שראו שאין מסגרות חינוכיות לילדים הגדולים והתחילו לפנות לסוכנות כדי לבקש לעבור למקום אחר. בינתיים הציעו לשלוח את הילדים הגדולים לקיבוץ להתחנך שם. באחת הנסיעות של ההורים לסוכנות בתל אביב הם ראו את אחי הגדול רועה צאן במקום להיות בכיתה וללמוד. הם מיד הוציאו את הילדים מהקיבוץ ולאחר כמה חודשים עברנו למעברת נוף ים, שם עברה כל ילדותינו ובגרותנו.

משפחתנו

הסבר למשפט משמעותי מהסיפור

"העלו אותנו על משאיות ונסענו במשך כמה שעות": המשפט הזה משמעותי כי בקליטה שלנו לא היה תכנון, העלו משפחה עירונית שאין לה מושג בחקלאות, רוב העולים שהגיעו היו גם מצרים שכולם עבדו כמנהלי חשבונות, פקידים, מנהלי חנויות, ואנשי עסקים ולא הבינו שום דבר בחקלאות ולא ידעו לאן הם מגיעים. רובם עזבו את המושב אחרי תקופה קצרה מאוד (ביניהם אנחנו) ובמושב נשארה משפחה אחת שתיים, שעד היום הם מתגוררים שם. אנחנו עברנו לגור במעברת נוף ים.

אלה וסבתא צופי מתעדות את העלייה לארץ בעקבות הגירוש ממצרים: 

הזוית האישית

סבתא צופיה אלצטר: העבודה עם אלה נכדתי המהממת הייתה מרגשת. לספר לה על חלק מהזיכרונות שלנו וקליטתנו בארץ העלה בי זיכרונות על ימים אחרים שהיו פה עם קום המדינה. לא תמיד היה שפע וחיים של מותרות כמו שיש היום. היה צנע ותלושי מזון, לא היה חשמל וכל הדברים המובנים האלה היום. ההורים שלנו היו גיבורים שעברו את התקופה הזו במדינה החדשה עם שפה חדשה וחיים שונים ממה שהיו להם. לכן חשוב מאוד לשמור על המדינה שלנו כי אין לנו ארץ אחרת.

אלה אלסטר: עבודתי עם סבתא הייתה מרגשת גיליתי דברים שלא ידעתי לפני ולא חשבתי שיכולים לקרות ועכשיו אני יודעת שכן. אני גאה בסבתא שלי על מה שהיא ומשפחתה עברו ביחוד הסבא רבא והסבתא רבתא. אני מכבדת מה שיש לי כי לא לכולם יש את הדברים האלו, כפי שעולה מהסיפור של סבתי.