מאגר סיפורי מורשת

שמי הנרייטה לובקר, סבתא של מתן. נולדתי בוילנה שבליטא. עליתי לארץ מליטא, עם משפחתי, ב-30 למרץ 1979, בגיל 24.

החלטנו לעלות לארץ אחרי שחוויתי המון אנטישמיות בליטא, שנאה ליהודים והפגנות. וגם מכיוון שהוריו של בעלי ואחותו היו כבר בארץ  והם רצו לאחד את המשפחות. כך ועליתי לארץ עם בעלי ובתי.

כשהגענו ארצה גרנו בבאר שבע ולאחר מכן עברתי לאשדוד.

בילדותי בליטא, באחד הימים  יצאה אמי מהבניין כדי לחפש אותי ולבדוק מה קורה איתי. הבניין היה בשיפוצים באותה עת, ובלוק שנפל עליה הרג אותה.

אחרי שהיא נפטרה לקחתי ממגירתה את התכשיט שלה ושמרתי עליו. אני זוכרת שהתכשיט היה עתיק ועם חרוזים, אך היום אני לא זוכרת ולא יודעת איפה הוא נמצא.

חפץ שיקר לליבי:

החפצים שבחרתי לספר עליהם, הם כלי הנגינה של אבא שלי: גיטרה, כינור ומנדולינה וכמובן שעוד. אבי היה נגן בתזמורת של ליטא וניגן שם על כינור.

כשעלה לארץ לימד לנגן על גיטרה והתפרנס מלימוד נגינה.

כאשר אבי  נפטר החלטתי לשמור את כל כלי הנגינה אצלי ולאחר מכן חילקתי אותם בין בני המשפחה. המנדולינה והכינור אצל הבן שלי והגיטרה אצל מתן, הנכד, שמתעד את הסיפור.

הייתי קשורה לכלי הנגינה ואהבתי אותם מאוד. הרגשתי צורך לשמור עליהם אבל את הגיטרה העברתי לנכדי, לאח של מתן, שלמד לנגן על גיטרה באותו זמן. רצינו לשמור על הגיטרה וגם להשתמש בה.

המכתב שסבתא שלי קיבלה:

המכתב  שריגש אותי היה כאשר קיבלתי מאבי מכתב ובו סיפר שיש לי כניסה חופשית לאופרה או לבלט, כי אבי השתתף שם בתור נגן. פעם היה נהוג שגם נגנים משתתפים במופעים כאלה.

אבי העביר זאת במכתב, מכיוון שבאותו זמן היה עסוק מאד בעבודתו ופחות היה לו זמן להיות איש משפחה.

התלהבתי מאוד כי אהבתי בלט וקיבלתי כניסה חופשית למקום ישיבה מאוד מיוחד. מקומי היה היכן שהמנצח היה מסמן לנגנים מה לנגן ורק אני קיבלתי רשות לשבת שם. עד היום אני זוכרת את המופעים ואיך אבי היה מנגן.

הזוית האישית

הסיפור תועד כחלק מעבודת השורשים והקשר הרב דורי, בכיתה ז במקיף יא באשדוד.