מאגר סיפורי מורשת

לאה דויד בת ה-86 נולדה בעדרים שבתימן להורים סלאם ואמאן (ימימה). ללאה היו ארבעה אחים: חסן (יפת), חממה (יונה), אברהם ושלום. ארבעת האחים נפטרו מיד עם הגיעם לארץ.

נולדתי בתימן, בת זקונים במשפחה. מטבע הדברים הייתי מפונקת וכולם היו סביבי. בתימן לא היה נהוג שבנות ילמדו בבית הספר ולכן נשארתי בבית ולעיתים עבדנו בחקלאות. כשהגענו לארץ, היה לי חשוב מאוד ללמוד לפחות לקרוא ולכן פעם בשבוע הייתה מגיעה חיילת אלי לבית ומלמדת אותי קרוא וכתוב.

באיזה שהוא שלב החליטו הוריי לעלות לארץ. התארגנו קבוצה של 16 אנשים, התחפשנו לגויים כדי שנצליח לחמוק מעיני השלטונות ולהגיע לארץ ללא רישיון עליה. הרעיון לעלות לארץ באופן לא חוקי לא הצליח ונתפסנו בדרך. לקחו אותנו חזרה לעיר תעז והכניסו אותנו לכלא לחודשיים.

היהודים שבעיר שמעו על כך וניסו לסייע לנו. הם היו באים לבקר אותנו במהלך השבוע ודאגו לשלם לבעלת הכלא על מנת שתדאג לנו לאוכל ושתאפשר להם להכניס לנו אוכל בשבתות. היה להם חשוב לקחת את ספרי התורה ואת ספרי הקודש שהיו ברשותנו כדי שלא יחוללו.

בליל הסדר, חג הגאולה, הייתה גם הגאולה הפרטית שלנו. השתחררנו מהכלא.

סיפור נישואיה של לאה גם הוא מעניין כשלעצמו

כשהשתחררנו מהכלא הגענו למשפחה יהודית בקהילה שהיה לה ילד בן 16 שכבר אז היה נשוי לאישה אחרת. אמא שלו לא הסתדרה עם האמא של הכלה והן מצאו את עצמן בריב מתמשך. כשהגענו אליהם אמא שלו רצתה אותי לכלה ולכן שכנעה את בנה להתגרש מאשתו ולהינשא לי. בנה כבן יחיד הסכים להוראת אמו, גירש את אשתו ונשא אותי לאשה כשהייתי בגיל 14.

לאחר חודשיים הייתה עלייה מתימן לישראל. אני ובעלי קפצנו על ההזדמנות והחלטנו לעלות לארץ. אבא של בעלי לא הורשה לעלות כיוון שהמלך חייב אותו ללמד כמה ערבים את מקצוע הצורפות. חמי עלה חודשיים אחרינו לארץ.

הגענו למחנה עין שמר, שם הכניסו אותנו מספר משפחות ביחד לבית שהשאירו הבריטים. התנאים היו קשים. לא היה לנו אוכל במחנה ולא היה לנו כסף. אילצו אותנו להמתין בכל פעם כמה שעות על מנת לקבל אוכל. לאחר 11 חודשים עזבנו את המקום ועברנו לבטחה.

לאחר 14 שנה בארץ וללא שום תמונות שמתעדות את סיפור חיינו. החלטנו להיכנס אני ובעלי לחנות צילום קטנה ברמלה ולהצטלם. זו הייתה התמונה הראשונה שלנו.

הזוית האישית

אפרת: המפגשים במסגרת תכנית הקשר הרב דורי היו מרגשים. נהניתי לשמוע את ההיסטוריה של לאה ולתעד את סיפורה. המפגשים תרמו לנו כילדים ולהם כמבוגרים. זו הייתה שעה של שיחה, פעילות חברתית, פעילות בחגים ובימים מיוחדים והרבה שמחה ואושר.