מאגר סיפורי מורשת

הנכדה מושי לסקר מתעדת את סיפורה של סבתא שרה לסקר.

נולדתי בעיר קרקוב שבפולין בשנת 1933 להוריי משפחת לב.

בתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר הגרמנים – הנאצים פלשו לפולין, הם העבירו את כל היהודים לגטו, גם אנחנו היינו שם, משם ברחנו לצ‘כוסלובקיה. ורצינו לברוח משם להונגריה, אותי ואת העוזרת היהודייה, ששירתה בביתנו הבריחו באוטובוס. אמרו לנו לישון  באוטובוס, ולא לדבר עם אף אחד ו… לרדת בתחנה הסופית.

אבל מי שהעלה אותנו לאוטובוס, העלה אותנו לקו אוטובוס הלא נכון, ירדנו בתחנה האחרונה, ושם אף אחד לא חיכה לנו! כבר היה לילה, היה לנו קר מאוד, והיו שם כלבים גדולים ומפחידים שהסתובבו שם, והם שמרו על מעבר הגבול. פגשנו שם אישה אחת שהייתה די מבוגרת, פנינו אליה ואמרנו לה, שאנחנו ילדות נוצריות, ואנו צריכות מקום לינה, היא לקחה אותנו לביתה, ואמרה לנו: "אני יודעת שאתן יהודיות. אבל  אני לא יסגיר אתכן לגרמנים, כי בני עובד אצל יהודים, והם ממש טובים אליו".

מאוחר יותר המבריחים מצאו אותנו, והבריחו אותנו להונגריה. משם עברנו לרומניה, שם קיבלנו אשרות כניסה לארץ ישראל.

נסענו באניית מעפילים, בדרך נוצר חור באנייה. מדינת טורקיה שלחה לנו סירות הצלה, הפלגנו שבועיים והגענו לאיסטנבול, ובדרך אבי חלה במחלת המלריה. מאיסטנבול נסענו ברכבת לתל-אביב בשנת 1944.

כשהגעתי לארץ הייתי אז בת 12, היינו צריכים ללמוד וגם לעבוד, חצי יום למדנו וחצי יום עבדנו.

הזוית האישית

מושי לסקר: תודה לך סבתא שהקדשת מזמנך, אני מאחלת לך הרבה שנים של בריאות ונחת מכולם- מושי