מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הבריחה מפולין לארץ ישראל דרך צ'כוסלובקיה, הונגריה ורומניה

הסבתא חנה דיסקין
הנכדה שרי טברדוביץ'
אני ברחתי עם הדוד והדודה המסורים, יצאנו בדרך מחופשים לאיכרים.

הנכדה שרי טברדוביץ מתעדת את סיפורה של על סבתא רבתא שלה, חנה דיסקין לבית טייטלבוים.

סבתא מספרת את סיפור הצלתה מהשואה האיומה. וכך היא מספרת:

"גרנו בגליציה שבפולין, בעיר בריגל. הייתה לי ילדות יפה ומתוקה אך קצרה מאד, כשהגרמנים נכנסו לפולין הייתי בת 4 בערך. ילדה מתוקה בקוקיות וסרטים עם משפחה מקסימה ומאוחדת. מיד אחרי הכיבוש הקימו הגרמנים גטו בעיר שלנו, ממנו אני לא זוכרת הרבה.

לאחר שנה בערך הם החליטו לחסל את הגטו. החיסול היה אגרסיבי. כולם-כולם נלקחו במשלוחים למחנה בלזץ- מחנה ההשמדה הראשון, במובן הנורא של המילה. הגרמנים אפילו לא ניסו לחפות עליו או לצייר אותו כמחנה עבודה. היהודים שהגיעו אליו הומתו מיד.

המבוגרים במשפחה ניסו לתכנן בריחה. הם רצו לעזוב ולברוח לבוכנייה. אימא שלי הייתה היחידה במשפחה המורחבת שידעה פולנית, ולכן היא ליוותה את הקבוצה הראשונה מן המשפחה שיצאה ברכבת, בכוונה לחזור חזרה וללוות את השניה. בינתיים נסגרו השערים. אני נשארתי בבוכניה עם סבא וסבתא, דודים ודודות ואחות צעירה כבת שנתיים.

בין הדודים בלטה דמותו של הרבי מבאבוב זצ"ל-דודי. אימא נעלמה מהאופק, גם אבא, אבל אנחנו היינו יחד-קבוצה של ילדים, בני דודים, בגילאים קרובים. גם בבוכניה היה גטו, אבל התקופה לא זכורה לי כטראומטית. הייתי יתומה, אבל לא הרגשתי בזה. הרגשתי שאני יחד עם כולם, כמו משפחה אחת גדולה.

הסכנה הלכה והתקרבה, גם על יהודי בוכניה איימו השילוחים. לדודי, הרבי, היו חסידים מעריצים ומסורים. הם כילו את כל הונם כדי להסדיר לנו בריחה להונגריה דרך צ'כוסלובקיה.

גויים שנשכרו לצורך כך בכסף רב, הביאו משאית פחם גדולה והחביאו את כולנו במדף מתחת לפחם. כולם היו שם: היינו גם סבא, סבתא, דודים ודודות. היינו כ 30 אנשים, 30 יהודים חיים ונושמים, מתפללים ומקווים מתחת לפחם השחור. המשאית חצתה את הגבול, ואנחנו אתה הגענו אל היער.

התכנית הייתה שנהג המשאית יוביל אותנו ביער עד לצ'כוסלובקיה. היער היה צפוף ואין סופי. פרט לעצים ולחיות, שרצו ביער גם חיילי אס אס נאצים הסתובבו חופשי ביערות. הם ניסו לצוד יהודים בורחים. צעדנו יחד כמו משפחה מלוכדת, עם תקווה אחת בלב ותפילה אחת על השפתיים. היו ביננו הרבה ילדים, שהתקשו לצעוד, והגוי המבריח נשא על כתפיו הרחבות כל פעם אחד מהם בתורנות. פתאום נשמעו יריות.

'גילו אותנו' סינן הגוי בפולנית. ישבתי על הכתפיים החסונות שלו באותו רגע, והן נרעדו. לא הבנתי מה הוא אומר, אבל נבהלתי מהרעשים. בתוך רגע נפוצו כולם בבהלה, ראיתי איך כל אחד נמלט לכיוון אחר. הגוי שלשל אותי במהירות אל הארץ, נתקלתי באחת באדמת היער, ולא קיבלתי כל הסבר למה שקורה. 'תהיי בשקט' הוא רק אמר לי, בעיניים אדומות מפחד, וברח גם הוא.

מה נשאר לי לעשות? פשוט ברחתי. הייתי רק בת חמש, אבל הריצה לא הייתה שובבה, היא הייתה מבועתת. המשפחה כולה חוותה דקות אימה בצל פחד מוות ממשי. די מהר התברר שאלו לא היו חיילים גרמנים, הם היו חיילים צ'כים. הצ'כים היו רכים יותר, אפשר היה לדבר איתם. הם הפסיקו לירות, והמשפחה התקבצה שוב לנקודה אחת.

סבתא הבחינה מיד שאני לא נמצאת וגם דודתי הרבנית. הן התחילו לצעוק ולא רצו להמשיך ללכת. הרבי הודיע נחרצות 'אני לא הולך עד שלא מוצאים את הילדה'. השתררה פאניקה, כולם צעקו ביחד. סבתא פרצה בבכי.

מרחוק שמעתי את הצעקות והחזרתי קריאות משלי ו…הם מצאו אותי! אני מצאתי אותם. שוב צעדנו יחד בדרך החתחתים הארוכה אל החרות. הגענו לצ'כוסלובקיה. משם עוד ניתן היה לנסוע ברכבת להונגריה. המשפחה כולה התארחה אצל בתי יהודים בבודפשט.

אבל לי הייתה דודה, מצד אמי, בעיר אחרת. מיד כשהיא ששמעה על בואה של האחיינית, מיהרה לקחת אותי אליה. הדוד שלי היה קרוב משפחתו של הרבי ה'אמרי חיים' מויזניץ' זצ"ל, שהיה מקורב אליו מאד. באותם ימים היה גם הרבי באזור, פליט גם הוא. אני זוכרת איך הדוד היה לוקח אותי אתו ל"טיש", שנערך גם בימים טרופים אלו. הוא ישב על יד הרבי ואני- על ברכיו.

מהר מאוד הבנו שהונגריה זו לא התחנה האחרונה שלנו. היינו חייבים להמשיך לברוח הלאה. עוד לא יצאנו לחירות. הגלות התארכה. קבוצה אחת מבני המשפחה ניסו לברוח לרומניה, אבל דרכם לא צלחה. הם נתפסו בדרך והוגלו לאושויץ. ה' יקום דמם.

אני ברחתי עם הדוד והדודה המסורים. יצאנו בדרך מחופשים לאיכרים, כשאתנו ברכבת הרבי ה'אמרי חיים' ובנו ה'ישועת משה' זצ"ל מחופשים גם הם. לאורך המשא כולו חפפו עלי דמותם של צדיקים. איני יודעת במה זכיתי…

עבורי, כילדה, כל זה היה יכול להיות שעשוע: אבל כבר אז הרגשתי, בחושים שבגרו בטרם עת, שהנסיעה המחופשת הזאת לא הייתה מחויכת בכלל. עברנו אותה בנס, והגענו לבוקרשט הרומנית.

ברומניה שוב התקבצו שרידי משפחתו של אבא. רומניה לא הייתה כבושה עדיין. אבל הגרמנים הפציצו אותה מידי לילה. מרומניה יצאנו באנייה עם רישיונות אנגליים. הפלגנו לטורקיה ומשם ברכבת לארץ ישראל"

זה הסיפור של סבתא רבתא שלי, סבתא חנה.

הזוית האישית

שמחתי להכיר את סיפור חייה של סבתי היקרה, בזכות תכנית הקשר הרב דורי.

מילון

הרבי מבאבוב- רבי שלמה הלברשטאם
רבי שלמה הלברשטאם השני (א' בכסלו תרס"ח, 1907 - א' באב ה'תש"ס, 2 באוגוסט 2000) היה האדמו"ר השלישי בשושלת חסידות באבוב. רבי שלמה הוא ששיקם את הריסות בית באבוב לאחר השואה, ובנה אותה כחסידות גדולה בעלת מוסדות קהילתיים במקומות רבים בעולם. נודע במיוחד כמנהיג שהתרחק ממחלוקת.

טיש
טיש (ביידיש: שולחן) הוא אירוע הנערך בחצרות האדמו"רים החסידיים, ומשמעותו היא עריכת השולחן של האדמו"ר, אותו הוא עורך בפני קהל חסידיו, טקס הטיש נערך בעיקר בשבתות וחגים, אולם גם בנסיבות שונות, כגון: סעודת מלווה מלכה, וסעודות הילולה.

ציטוטים

”סבתא זכתה להקים משפחה מפוארת, שממשיכה את שלשלת הזהב. “

הקשר הרב דורי