מאגר סיפורי מורשת

היינו בליטא לפני מלחמת העולם השנייה בעיר קוונה. כשפרצה המלחמה ב- 22 ביוני 1941, אבא שלי אמר שאנחנו חייבים לברוח מהעיר. הוא ידע שהגרמנים עומדים לכבוש את העיר תוך כמה שעות. הוא ידע גם שאי אפשר להישאר עם הגרמנים הנאצים כי זה מוות בטוח ליהודים. אנחנו היינו ארבעה: אבא, אמא, אח שלי, ואני. אבא לקח תיק ושם בו שעונים, ותכשיטים, כל מה שהיה לו ערך, ופשוט רצנו לתחנת הרכבת בלילה הראשון של המלחמה. בתחנת הרכבת התברר שאין רכבות רגילות. אבא הצליח לשכנע חיילים לקחת אותנו. זאת הייתה רכבת משא.

אני זוכר שישבנו על הרצפה כמו חיילים. הייתי בן חמש וחצי. אחרי כמה שעות נסיעה, הנאצים הפציצו את פסי הרכבת. ירדנו מהרכבת והלכנו כמה ימים עד שהגענו לכפר. לא היו מים. שתינו משלוליות. כשהגענו לכפר כלשהו, אבא ביקש מבעל הבית עגלה עם סוס, ושילם בדברים היקרים שהיו לנו. בעגלה נסענו כמה שעות, עד שהגענו לעיר שהייתה בה תחנת רכבת והיא הייתה בגבול של לטביה ורוסיה. כדי להיכנס לרוסיה היה צריך לקבל אישור מממשלת רוסיה. התגודדו שם המון פליטים, כולם רצו לברוח מהגרמנים שהתקרבו מהר מאוד. היו שם אנשים יותר אקטיביים, הם שלחו מבזק בטלגרף, עם בקשה לקבל אישור מהממשלה להיכנס לרוסיה.

אחרי כמה ימים הגיע האישור שאיפשר לנו לנסוע בשטח של רוסיה. אחרי שעלינו על הרכבת נסענו כמה ימים, עד שהגענו  לנהר וולגה, שם נתנו לנו לעלות על אוניה ששטה מספר ימים. זו הייתה אוניה גדולה מאוד עם המון פליטים, היו שם הרבה מאוד תאים. אני זוכר ששוטטתי שם ופתאום לא ידעתי איפה אני. התחלתי לבכות עד שמישהו עזר לי למצוא את ההורים שלי. האונייה שטה דרומה, עד שהגענו ליעד. אחרי זה שוב נסענו ברכבת כמה ימים עד שהגענו לטאז'יקיסטאן, שם שהינו ארבע שנים.

אבא שלי היה שען. אבל העיר שחיינו בה הייתה כל כך קטנה, לא היו שם לאנשים שעונים. אז אמרו לנו שצריך לנסוע לבירה- לדושנבה, העיר הגדולה, שם אפשר למצוא עבודה. הגענו לדושנבה ואבא התחיל לעבוד בחנות שעונים ותכשיטים. השלטון המקומי נתן לנו דירה, ושם חיינו כל השנים. בקיץ 1945, נגמרה המלחמה, וחזרנו לליטא ברכבות. 

הזוית האישית

עברנו תהליך מרגש מאוד, למדנו שהחיים לא תמיד פשוטים וברורים ויש לכבדם. סבא מודה שהייתה לאביו את התבונה והאומץ לקום ולעשות מעשה שכזה.