מאגר סיפורי מורשת

אני רוזט שושנה בת לאברהם ובתיה מסלטון. נולדתי בדמשק בשנת 1937.  בימים ההם ילדו בבית והייתה מילדת בקהילה. אימא התקשתה בלידה וקבלה דלקת ראות ונפטרה.   אני נשארתי הקטנה במשפחה והיו לי שלוש אחיות ושני אחים. אחותי הקטנה נפטרה מאדמת בגיל 7 ויש לי עוד אחות שנפטרה בגיל 18 מפוליו.

נשארנו 4 ילדים אני ואחותי עדינה, ושני אחים ניסים ואליהו.

לאבי היה קשה מאוד לגדל אותנו, הוא היה טרוד בפרנסת הבית. הוא היה חייט גברים ואחר כך עבר להיות מורה בתלמוד תורה. אני כתינוקת בכיתי כל הזמן ולא הייתה מטרנה תחליף לחלב. פעם אחת שכנה הניקה אותי ופעם אחת דודה והכאב של אבי היה גדול מאוד. עד שיום אחד לקח אותי למינזר וביקש להשאיר אותי שם עד גיל שלוש.הוא הבטיח לחזור לקחת אותי. הם הסכימו לקבל אותי בתנאי שהוא יחתום שאני שלהם ושהוא לא יראה אותי יותר. כמובן שאבי לא הסכים והחזיר אותי הביתה לאותו מצב של בכי. יום אחד חבר של אבא אמר שאפשר לקבל חלב במשרד הבריאות, היו לי שתי בנות דודות, פרידה וג'מילה הן לקחו אותי כל שבוע לשקול אותי ולקבל חלב.

אבי היה כהן ואסור לו להתחתן בשנית רק עם אלמנה או בתולה ולאמא בתיה ז"ל הייתה לה אחות לא נשואה ואבי הציע לה נשואים. היו לה רגשות כאב, בקושי הסכימה. הם התחתנו והיא גידלה אותנו במסירות רבה ובאהבה גדולה ודאגה שהבית יתנהל כהלכה. היא לא ילדה ילדים, אנחנו הילדים שלה שישה.

סיפור העליה לארץ

לפני מלחמת העולם השנייה, החיים בסוריה היו טובים. היהודים חיו את חייהם ומנהגיהם כרצונם. אך בשנת 1947 כשהאו"ם הכריז ברוב קולות על קום מדינת ישראל, התהפך המצב והסורים אסרו עלינו לעזוב את סוריה והפחד היה בליבנו.

יום שישי אחד בבית כנסת ברובע סמוך לביתנו בשעת התפילה התפוצצה פצצה והיו הרבה פצועים והרוגים .זכור לי שבערב שבת אחד עברו שוטרים מבית לבית ועצרו את כל הגברים ללא כל סיבה. גם אלינו הגיעו באמצע סעודת ליל שישי בטענה שאנחנו ציונים כאילו מרגלים. הם חשדו בנו כי אבי היה מורה בתלמוד תורה וכל זה היה עלילות.

הכניסו אותם 70-80 גברים לאולם גדול, ללא תנאים. ישנו צפופים על הרצפה ומי שהיה מעז לעשות רעש היה מקבל הפלקות עם בוסים על כפות הרגלים בבוז והשפלות.  הם היו כמה חודשים בבתי סוהר ולבסוף הם שוחררו.

הילדים פחדו, הם החליטו לנסוע ולצאת מסוריה אבל בשביל לצאת היו צריכים להפקיד 2000 לירות סוריות לכל ראש וכשיחזרו יקבלו אותן  בחזרה. היו כאלה שיצאו מסוריה לאמריקה או לצרפת והיו כאלה שהעזו לברוח. מי שהיה נתפס בגבול היה נעצר ועובר ענויים קשים. לאבי הייתה תעודת זהות לבנונית ולכל ילד תעודת זהות משלו. אבי הלך למשרד הפנים וביקש להגר לארצו (לבנון).כששאלו אותו למה אתה רוצה לעזוב אמר להם בשביל הפרנסה. הם לעגו לו ואמרו "אתה תתגעגע למים של דמשק".

יצאנו מדמשק במונית מהבית ישרות לביירות שם גרה דודתי אחות של אבי. למחרת פעילי הסוכנות בקהילה הבריחו אותנו לארץ דרך הים. יצאנו לקראת ערב עם פרחים ביד ועם בונבוניירות  בטענה שאנחנו הולכים לחתונה. הגענו לצור וכשירד הלילה באו אלינו שלושה גברים עם סיסמה הורידו אותנו לסירת מנוע קטנה. ישבנו מסביב למנוע שש נפשות ובדרך התקלקל המנוע של הסירה. עמדנו לטבוע. המים החלו לחדור לסירה, הגברים החלו לזרוק מים מהסירה לים והסירה הטלטלה על פני המים. זה היה מפחיד מאוד.

כשהגענו לישוב קטן על החוף, הכניסו אותנו לדיר של עזים, אסור  היה לעשות רעש, הצטופפנו שלם  בשקט מוחלט. שלא נתפס. כל הלילה קראנו תהילים. למחרת בלילה הביאו לנו סירה אחרת והמשכנו את דרכנו לארץ. כשהתקרבנו לחופי הארץ, מרחוק הראו לנו את האורות של ישראל.

עטרת ראשנו

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית ספר נגבה ראשון לציון, תש"פ (2020). המורה המובילה- שרון אדם.