מאגר סיפורי מורשת

סבתי מצד אמא  נולדה בארגטינה, וכך היא מספרת על חייה בארגנטינה עד שעלו לארץ:

"גרנו בבואנוס איירס בשנת 1980 בפרבר שנקרא סאן – מרטין. מקום שקט עם בתי קרקע פרטיים אך אזור לא עשיר במיוחד. סבא היה סיטונאי שמכר לבתי ספר וחנויות: ספרים, צעצועים וכלי כתיבה. גם אני עבדתי עם סבא ויצאתי למכירות בנפרד. היינו עצמאיים עם שותף עסקי בשם חואן קרלוס. חואן קרלוס החזיק רכב ששימש לשניהם והקל על העמסה והפצתה של הסחורה. הם היו נוסעים יחדיו בין הלקוחות, ומוכרים את הסחורה כל אחד ללקוח האישי שלו.

בימים אלו היה קשה מאוד להשיג ספקים אמינים, והיו מעט מאוד ספקים שייבאו סחורות, אך לסבא הייתה יכולת להשיג ספקים אלו. חואן קרלוס קינא ורצה באותם ספקים, והוא רצה שסבא ימכור לו סחורה שקנה ללא רווח, ערמומיותו של חואן קרלוס ורצונו להשתלט על עסקיו של סבא הקשו מאוד להתפרנס.

מכיוון שסבא התנגד לדרך זאת וניסה להשתחרר מאחיזתו הכובלת של חואן קרלוס, החל זה לאיים בניסיונות סחיטה מסבא. הוא התגלה לימים כאדם קשה, מעורב בשוק האפור. היו לו קשרים במקומות הגבוהים בשלטון בארגנטינה, דרך גיסתו ואחותו שהייתה שוטרת. האיומים נמשכו כשנה וחצי עד שעלינו לארץ . היינו בפחד מאוד גדול, כי ידענו שהוא יכול לממש את האיומים ולפגוע בילדים או בנו. בעזרתו של אח של סבא, הצלחנו לסדר דרכונים, ואת כל הניירת כדי לעזוב את ארגנטינה. זה היה מאוד קשה כי השארנו את כל המשפחה  והחברים מאחורינו. ההורים שלי ושל סבא יעקוב היו מבוגרים בכדי לעלות לארץ, האחיות שלי פחדו לברוח ולכן נשארו, אח של סבא  וכל האחיינים גם הם נשארו. כולם תמכו בנו, שנעלה לארץ, כדי לשמור על הביטחון של המשפחה, ולא כפי שקרה להרבה מאוד ארגנטינאים יהודים שנחטפו ,עונו ואף הומתו בדרכים קשות .

לסבא הייתה משפחה שנספתה בשואה, והוא מאוד חשש שיקרה לנו משהו דומה בארגנטינה. מכיוון שלא היו טיסות ישירות מארגנטינה לישראל, נאלצנו לטוס דרך ספרד ואיטליה. כשהגענו לארץ, בת דודתי פולה ובעלה, שגרו במושב מיכאל בדרום קיבלו את פנינו במשך שבוע. לאחר מכן גרנו במרכז קליטה בדימונה, ובהמשך, קיבלנו בית באשדוד. היה קצת קשה בארץ, והיינו צריכים להתרגל לשפה ולהרגלים, והתגעגענו למשפחה שנשארה בארגנטינה. למרות הקשיים שמחנו שהצלחנו לצאת מארגנטינה והמשפחה שלי בטוחה".

אמא מספרת ויוצרת באמנות:

"בעקבות העלייה הפתאומית והעזיבה של המשפחה והחברים, והקושי להתכלכל ולהיות מעורב בחברה הישראלית, הרגשתי מאוד לבד בתור ילדה. עד היום אני חיה את הגעגוע לכולם, ולמדינה בה נולדתי. בזמנו לא ידעתי למה הנתק היה כה חד ופתאומי, ועם השנים הורי סיפרו לי את המקרה הקשה. הגעגועים והסיפור קיבלו ביטוי בתערוכה בשםChau Dulce" " ( להתראות מתוקה). כך סבתי קראה לי תמיד כשנפרדנו, וכך היה בפעם האחרונה בה ראיתיה לפני מותה. בתערוכה הצגתי חדר של בית סבתי, כפי שנרשם בזיכרון ההולך נעלם ומתעתע של ילדה בת עשר .התערוכה שהוצגה ב'אורנים ' ובגלריה ' Contemporary art gallery tel aviv'. תערוכה שזכתה לכתבות בעיתונות ולעניין רב".

פריט מתוך התערוכה Chau Dulce 2013 

כתבות בעיתונות על התערוכה

https://www.artsy.net/artist/andrea-hazan

https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000868399

https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000929112

הזווית האישית

איתי: כשקיבלתי את האופציה לעשות עבודת חקר על סיפור משפחתי, לא חשבתי לעצמי שאני אגלה נושא מעניין ומסקרן .בשיחת טלפון שביצעתי עם סבתי, הופתעתי לגלות שסיפור העלייה לארץ שלהם משלב בתוכו, אמצעים המופיעים אפילו בסרטים הגדולים, הרקע ההיסטורי, ההתחלה הרגועה,  שינוי ב"עלילה" שמשפיעה רבות על דמויות הסיפור, המתח, הפחד ועוד…. הופתעתי לגלות שגם מצד אבי, וגם מצד אימי, יש סיפורים משפחתיים המחוברים עם סיפורי העלייה וההיסטוריה של ישראל . בחרתי בסיפור משפחתי של העלייה מארגנטינה, כי זה נושא שלא מוכר כמעט לאוכלוסייה בארץ. מעולם לא שמעתי לפני כן על משטר הגנרלים, ועל הקשר שלו לאנטישמיות.

נקודת מבט של המספרת- האם שמחתי מאוד שניתנה לי הזדמנות לחשוף בפני איתי את סיפורי האישי, והמשפחתי של העלייה לארץ, וכן רחשי הלב שנלוו לכך. העבודה אפשרה עבורי לחקור את הסיפור ולאמת אותו עם אימי (סבתא של איתי), ונוכחתי כי הסיפור שידעתי מאז ומתמיד, התבדה לנוכח הסיפור האמתי. כך או אחרת העובדה שאנו כאן בזכות, ולא בחסד, במדינת ישראל, לא ברורה מאליה. שמחה להיות חלק מהעם הזה, ולגדל בגאווה את ילדי.