מאגר סיפורי מורשת

סבתא אביבה נולדה בבגדאד שבעיראק בשנת 1940, בת למשפחת ישראלי. לאביה קראו יחזקאל ולאמה ג'ולי. לסבתא שמונה אחים ואחיות. שמות אחיה לפי סדר הולדתם: רחל ז"ל, שרה ז"ל, נתן ז"ל, יצחק, מרסל, אברהם ז"ל, יעקב, אביבה ובתיה.

היא זוכרת בית עם חדר אחד בו לנו וחיו כולם. היה להם צפוף מאוד. אביה, יחזקאל, היה סוחר קמעונאי בעיר וגם עבד מול האנגלים. הוא קנה מהם בדי ברזנט בסיטונות ומכר לבדואים. בנוסף, היה לו דוכן סידקית בשוק. אמה, ג'ולי, תמיד הייתה בבית, דאגה וטיפלה במשפחה. היא בעיקר זכורה ביכולות הבישול יוצאות הדופן שלה.

השפה המדוברת בבית היתה ערבית ומשפחתה של סבתא גם דיברה ארמית (כיוון שהיו נאש-דידנים). הם חגגו בעיקר את החגים היהודיים ומילאו את מנהגי החג. כמו: הכנת מצה בפסח (כשבועיים לפני החג), הגעלה של הכלים לכבוד פסח וכמובן ששמרו חמץ. בנוסף, הלכו לבית הכנסת בחגים ולחגוג בר-מצווה.

סבתא מספרת שבחודשי הקיץ החמים, הם לנו על גג הבית עם כדים קרים לידם וכילות שכיסו אותם מפני היתושים. בבית בושלו מאכלים עיראקיים מסורתיים כמו: המון סוגים של קובה, סמבוסק, טבית, מרקים מיוחדים, קציצות ירק, דברי מתיקה רבים כמו בעבע. התבלינים הנפוצים היו בהרט, הל, קינמון, אגוז מוסקט, עלי שושנים וג'ינג'ר.

ילדותה של סבתא בעיראק זכורה לה כתקופה קשה. כחצי שנה לאחר שנולדה התחיל ה"פרהוד". ולכן הם חיו בפחד. כשסבתי היתה בת 9, סבא רבא, יחזקאל וסבתא רבתא ג'ולי החליטו לשים לזה סוף ותכננו את בריחתם לאיראן. תחילה השיגו אישור מעבר לטיול באיראן. לאחר שהבינו שבנם הגדול, יצחק, הצליח לחצות את גבולות המדינה בשלום (יצחק היה חבר בתנועת המחתרת היהודית ועלה איתם לארץ) – הם תכננו כביכול טיול לבני המשפחה. הם עשו זאת תחת מעטה הטיול על מנת שהשכנים לא יחשדו וילשינו עליהם (זו גם הסיבה שאין לסבתי אף תמונה מילדותה בעיראק). הם הזמינו עגלה רתומה לשני סוסים ואחר כך עברו לנסיעה באוטובוס וברחו לאיראן. זו היתה תקופת חורף, ירד שלג והנסיעה היתה מתישה וארוכה. הם הגיעו באביב למחנה בטהרן ולאחר זמן לא רב הועלו לארץ במטוסים ישראליים תחת מבצע "עזרה ונחמיה". המשפחה הגדולה לא פוצלה ועלתה ביחד לארץ (מלבד יצחק שהגיע קודם ורחל שכבר היתה בעלת משפחה ועלתה עם משפחת בעלה).

הם נחתו בשדה התעופה לוד ונסעו ל"שער העלייה" שליד חיפה. רשמו אותם והעבירום לבית ליד. שם שאלו לרצונם ומשפחתה של סבתי העדיפה להתגורר במושב. הם נשלחו למושב "יגל" עם עוד 50 משפחות להקימו מהתשתית. בתחילה לנו באוהלים, התחילו לעבוד בחקלאות ולאחר כשנה וחצי נבנה ביתם הקטן והקבוע (חדר וחצי למשפחה).  במושב לא היה חשמל ולא היו כבישים. על מנת לקנות לחם הם נסעו עם עגלה וחמור אשר היתה נתקעת כל הזמן בבוץ. כל הילדים למדו יחד עברית. יום יום לקחו שרפרף מהבית והלכו לאוהל המרכזי ללמוד. בכיתה ו' רוב הילדים הלכו לעבוד והכיתה נסגרה. כיוון שהמורה שלה התעקש, סבתי הלכה ללמוד במושב הקרוב וצעדה לשם ברגל כל יום. שעה לכל כיוון. כילדים, הם שיחקו קלאס, חמש אבנים. הם אהבו לחקות את האימהות ולבשל בקופסאות שימורים. הם יצאו לטיולים במסגרת בית הספר לאזורי הגליל ולהר מירון. לסבתא היתה חברה טובה מבית ספר תיכון איתה שמרה על קשר עד שנפטרה. עוד סבתא אביבה זוכרת שהרבו לשיר בבית שירי עם עיראקיים מלווים בדרבוקה.

לסבתא זכור במיוחד הטיול השנתי בעיראק לקבר "נביא יחזקאל", סביב חג שבועות. זה היה חג הביכורים וחג הביקורים – ביקרו את הקבר באחד משלושת הרגלים.

משפחתה של סבתא אביבה באחד הביקורים האחרונים בקבר יחזקאל על גדות נהר הפרת, סבתי היא הילדה שעומדת, השנייה משמאל

אלו הנשים בלבד. סבתא מספרת שהן עצובות כי אחד הנערים שביקרו שם קפץ לנהר וטבע.

לאחר סיום שירותה הצבאי, סבתא הועסקה בבנק לאומי. לאחר מספר שנים היא הכירה את סבא מנשה במסיבה של חברים משותפים. לאחר כשנתיים הם נישאו וסבתא שינתה את שם משפחתה לכהנא. הם התחתנו ב"ועד למען החייל" ביפו. היתה חגיגה מרגשת. סבתא מספרת שקנתה מעט בד בנחלת בנימין וביקשה מהתופרת לתפור לה שמלה חסכונית וקצרה. היה כיבוד צנוע אך הם מאוד שמחו, רקדו ונהנו.

החתונה של סבא מנשה וסבתא אביבה

עם הולדת הילדים היא עזבה את עבודתה בבנק לאומי וכשהלכו לגנים עבדה כמזכירה בבית ספר. כשגדלו מעט, חזרה לעבוד בבנק לאומי עד הפנסיה. סבא וסבתא גרו כל השנים בחולון ועם היציאה שלהם לפנסיה עברו להתגורר במתן.

תחביביה של סבתא היום כוללים קריאה, בישול, טיולים בארץ ובעולם (בעיקר עם מיטיבי לכת), סרטים, הצגות, משחק פטנק וברידג'. אבל סבתא הכי אוהבת לטפח את גינתה שבמתן ואת נכדיה.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר מתן, התשפ"א, בהנחיית המורה המובילה מירי ג'וני אסולין.