מאגר סיפורי מורשת

אבא שלי היה מילואימניק ובגלל זה בימים הראשונים של המלחמה גייסו אותו. לכל מי שגויס אפשרו להגיד להתראות למשפחה ולעזור להם להתפנות. אבא עזר לאימא לארגן מזוודה שבתוכה היה הרבה מסמכים, תמונות וקצת בגדים. הוא ליווה אותנו לתחנה ועזר לעלות לרכבת.

יצאנו לדרך ארוכה, במהלך הנסיעה היו הפצצות בכל מקום והרבה פעמים עצרו את הרכבת שלנו בשביל שרכבות עם חיילים ותחמושת יוכלו להגיע לשדה הקרב. את הדרך ברכבת אני כמעט לא זוכרת מכיוון שהייתי בת 4, את הרוב שמעתי מאימא ומאבא.

הדרך הייתה ארוכה ולאף אחד לא היה לא מים לא אוכל. התחילה מגיפה של טיפוס הבטן. את כל מי שחלה הורידו מהרכבת. ברגע מסוים חלתה אמי וגם אותה הורידו מהרכבת נשארתי לבדי.

ביחד איתי ואם אמי נסעה אישה עם שני ילדים, במהלך הדרך הארוכה אמי הצליחה להתחבר ולהתיידד איתה. היא ואמי כל הזמן עזרו זו לזו במשך הדרך. האישה המשיכה לשמור עליי גם אחרי שהורידו את אמי מהרכבת.

בתחנה האחרונה כשכולם בחרו לאן הם נוסעים, האישה הזאת הביאה אותי לבית יתומים עם הרכוש הדל שהיה לי, ורשמה שאימא שלי מתה ואבא בצבא. לולא מה שהיא רשמה לא היו מקבלים אותי לבית היתומים. רק זמן קצר הייתי בבית היתומים הזה בגלל שהנאצים התקדמו והתקדמו וכששדה הקרב היה קרוב מדי לבית היתומים פינו גם אותו. איך הביאו אותנו לשדה תעופה אני לא זוכרת.

העלייה על הסיפון התרחשה תחת הפצצות, בגלל זה אני זוכרת את זה טוב מאוד מכיוון שהיה מפחיד מאוד: הכול מסביב בער והתפוצץ. המלחים ועובדי בית היתומים נעמדו בשורה חיה ומיד ליד העבירו כל ילד ומזוודתו עם המסמכים מהרציף לספינה. שטנו הרבה זמן, ביום ישבנו בסיפון התחתון ורק בלילה לקצת זמן הוציאו אותנו החוצה לנשום, לפעמים ראיתי את הירח והכוכבים. כמה שטנו אני לא יודעת. היה קצת אוכל והרבה ילדים מתו מרעב ומחלות.

ההגעה לבית היתומים החדש אני גם לא זוכרת, מה שאני זוכרת שבבית היתומים האוכל היה טוב יותר מאשר בספינה.

כשרק הגענו התחלנו לעבוד: הגדולים הלכו לאסוף עגבניות וכל מה שגדל, והילדים הקטנים יותר אספו ענפים בשביל להבעיר אש. ככה חייתי עד שאבא מצא אותי.

הזוית האישית

אני מאוד שמח שקיבלתי זכות להשתתף בתכנית זו. אני התקרבתי מאוד לסבתא ולסבא.