מאגר סיפורי מורשת

הנכדה חני יאזדי, מתעדת את סיפורו של סבא אליהו אברהם, כפי שסיפר לה במפגשים של הקשר הרב דורי.

סבא אליהו אברהם, נולד בב' תשרי תש"ד 1942 במרוקו, בכפר הנקרא: "אולד  ז'נגיה" הסמוך לעיר מרקש, להוריו יעקב ולאה אמיתי…

בסיומה של מלחמת העולם השנייה, היה סבא ילד קטן כבן שלש או ארבע שנים. וכשגדל מעט, בגיל חמש, זוכר סבא את השיחות ששוחחו במשפחתו על השואה שהתרחשה באותם שנים באירופה.

החיים היהודיים במרוקו

באותה תקופה, פרצו גם במרוקו התנכלויות רבות מצד הערבים המוסלמים כלפי היהודים שגרו בכפר. באותה עת, נרצחו 2 תושבים יהודים.

בתום מלחמת העולם השנייה, התחיל מרד של העם המרוקאי – תנועת המרד "ווטן" נגד המשטר הצרפתי ששלט באותו זמן במרוקו. יהודים רבים נפגעו בידי המורדים, משום שהם נחשדו בעיניהם כמשתפי פעולה ומרגלים לטובת הצרפתים.

עבור המשפחה שלנו היתה תקופה זו טובה ומשגשגת כלכלית, משפחתנו היתה מבוססת למדי, הם היו בעלי שטחי אדמה גדולים, והשפעה רבה על אנשי המקום, היהודים חיו בשלום עם הערבים וסבא רבא הר' יעקב אמיתי ז"ל, היה בעל חוות – משק של צאן, בקר, גמלים, וחמורים, המשק היה גם חקלאי, וגידלו בו ירק, היו בו גם מטעים של זיתים והעובדים בו היו ערבים מקומיים.

בזמן שאנשי תנועת המרד "ווטן" התחילו בהתפרעויות נאלצה המשפחה שלנו לנטוש הכול. חלק מהנכסים הצליח הסבא למכור במחירים נמוכים למדי, ומה שלא הצליח למכור נאלץ לנטוש באין ברירה ולנוס ברכב  באישון לילה עם משפחתו לכפר מרקש הסמוך במרחק 18 קילומטר ממקום מגוריהם.

הבריחה בצל הפחד

כעבור שנתיים, כשהבשילו התנאים והושגו האישורים המתאימים, כל המשפחה שמנתה אז 3 ילדים והורים. עשתה את דרכה לישראל. בתחילה הם הפליגו באנייה עד לצרפת. שם שיכנו אותם במחנה צבאי נטוש במשך כמה חודשים, ומשם הם המשיכו את דרכם בהפלגה ישירה  לישראל  לנמל חיפה.

העלייה לישראל

בשנת תשט"ז 1956, דרכה רגליהם על אדמתה הקדושה של ישראל. משם העבירו אותם למעברה, שהיתה כולה רצף של צריפים, צריפים קטנים ועלובים למדי שהיו עשויים מיריעות של זפת. המעברה הייתה קרויה בשם "מנסי" שהייתה ממוקמת ליד מגידו.

הקשר לחב"ד ולכפר חב"ד

משפחתו של סבי חיו במעברה שנתיים עד שלוש שנים לערך, בזמן הזה סבי, אליהו אברהם. ואחיו הרב שמעון אמיתי ז"ל היו בגיל ישיבה, והם נשלחו ללמוד בכפר חב"ד בישיבת תומכי תמימים, שהייתה אז בצריפים במקום שהיום נמצאות חנויות "לטיפה" ושיינדי תכשיטים". מי שהביא את סבי ואחיו לכפר ללמוד היו אנשי צא"ח – "צעירי אגודת חב"ד" בראשות הרב ישראל ליבוב, שקיבלו הוראה מפורשת מהרבי להביא את ילדי מרוקו שהגיעו ארצה, על מנת שילמדו בכפר חב"ד בתלמוד תורה ובישיבה. כעבור זמן העלו גם את יתר בני המשפחה לגור בכפר חב"ד, ושיכנו אותם בבית ערבי גדול הממוקם עד היום סמוך לתחנת הרכבת,  בתקופה זו הייתה בארץ "תקופת הצנע" האוכל היה מדוד וניתנו תלושי קניה לכל משפחה.

הבית הערבי  הקרוי בפינו עד היום: "החירבה" נמצא בבעלות ובשימוש בני המשפחה.

במשך השנים, בנתה הסוכנות היהודית בית מודרני וחדיש עבור המשפחה שהתרחבה לעשרה  ילדים במשך הזמן.

הקשר עם הרבי

הקשר התחיל במהלך הלימודים בתלמוד תורה ובישיבה שבכפר חב"ד, הייתה התכתבות די רצופה של סבי עם הרבי, שבה היו הנחיות רבות לחיים, תשובות לבעיות והכוונה ברורה לתעסוקה – "הוראה בביה"ס" המלווה בברכתו של הרבי "יגעת ומצאת תאמין".

בשנת תש"מ לערך פתח בית חב"ד בראשון לציון בעידודו הגדול של הרבי. בניהולו של סבא ור' יחיאל מלוב, שפרש לאחר שנה. סבא המשיך לנהל את "בית חב"ד" עד עצם היום הזה. שם מתקיימים שיעורי תורה, הכנה לבני מצווה, עזרה בשלום בית, חנות לתשמישי קדושה, ומקום ללימודי ילדים  "ישיבת ערב".

גם במשך שנים אלו זכה סבי להתכתבויות ודיווחים שוטפים, ובעיקר ברכות ועידוד להמשך עשייה ברוכה למען עם ישראל.

הזוית האישית

לסבא אליהו היקר והמקסים, תודה רבה! ששיתף וחלק איתי את תולדות חייו המעניינים וההתמודדות המרתקת!